פני הזקנה בישראל: לא בכל עיר מזדקנים אותו דבר

ישראל מזדקנת, אבל לא באותו קצב ולא באותה צורה בכל מקום. דו"ח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהוכן לבקשת ח"כ יעקב מרגי מש"ס, מציג את פני הזקנה בישראל דרך מפת המחוזות והרשויות המקומיות: היכן חיים הכי הרבה אזרחים ותיקים, באילו ערים הם מהווים חלק גדול במיוחד מהאוכלוסייה, כמה מהם חיים בגפם וכמה מהם מרגישים בודדים.

בסוף שנת 2024 חיו בישראל כ-1.286 מיליון אזרחים ותיקים, שהם כ-13% מכלל האוכלוסייה. רובם, 55%, בני 65 עד 74, וכשליש נוספים בני 75 עד 84. נשים הן רוב האוכלוסייה המבוגרת: 55% מכלל האזרחים הוותיקים, ושיעורן עולה עם הגיל. בקרב בני 85 ומעלה הן כבר 61%.

בחלוקה למחוזות, התמונה משתנה לפי אופן המדידה. במספרים מוחלטים, מחוז המרכז מוביל עם כ-330 אלף אזרחים ותיקים, ואחריו מחוז תל אביב עם כ-230 אלף. אבל כשבודקים את שיעור בני ה-65 ומעלה מתוך כלל תושבי המחוז, מחוז תל אביב הוא המבוגר ביותר: 16 אחוזים מתושביו הם אזרחים ותיקים. אחריו מחוז חיפה, עם 15 אחוזים. ביהודה ושומרון שיעור האזרחים הוותיקים הוא הנמוך ביותר - כ-5% בלבד מקרב התושבים הישראלים באזור.

גם בתוך הערים עצמן מתגלה פער חשוב בין "הרבה אזרחים ותיקים" לבין "עיר מזדקנת". בירושלים מתגורר מספר האזרחים הוותיקים הגבוה ביותר בישראל: כ-94 אלף בני 65 ומעלה. אחריה תל אביב עם כ-73 אלף, חיפה עם כ-60 אלף וראשון לציון עם כ-49 אלף. אלו ערים גדולות, ולכן גם מספר התושבים המבוגרים בהן גבוה.

כשבודקים את שיעור האזרחים הוותיקים מתוך כלל האוכלוסייה בכל רשות, הרשימה משתנה. קריית ים מובילה עם 24 אחוזים אזרחים ותיקים, כפר שמריהו ובת ים עם 23 אחוזים, קריית מוצקין עם 22 אחוזים, וחיפה עם 21 אחוזים. כלומר, ירושלים ותל אביב נושאות במספרים הגדולים ביותר, אבל בערים כמו קריית ים, בת ים, קריית מוצקין וחיפה, הזקנה היא חלק משמעותי בהרבה מהמרקם העירוני.

ההבדל הזה אינו רק סטטיסטי. עיר שבה חיים עשרות אלפי אזרחים ותיקים נדרשת לשירותים בהיקף גדול: רווחה, בריאות, תחבורה ציבורית, נגישות, פנאי וקהילה. לעומת זאת, עיר שבה שיעור גבוה במיוחד מהתושבים הם בני 65 ומעלה נדרשת לתכנון עירוני אחר, כזה שמבין שהזקנה אינה קבוצה שולית בעיר, אלא מרכיב מרכזי בזהות ובצרכים שלה.

הפערים בין המחוזות בולטים גם בשאלת המגורים לבד. לפי הדו"ח, כ-280 אלף אזרחים ותיקים בישראל מתגוררים לבדם. שיעור הנשים החיות לבד גבוה במיוחד: 32 אחוזים מהנשים הוותיקות, לעומת 13 אחוזים מהגברים. ברמה המחוזית, מחוז תל אביב הוא המקום שבו שיעור האזרחים הוותיקים הגרים לבד הוא הגבוה ביותר, 33 אחוזים. במחוזות חיפה והצפון השיעור עומד על 25 אחוזים.

אלא שכאן מתגלה אחד הממצאים המעניינים בדו"ח: המחוזות שבהם יותר אזרחים ותיקים גרים לבד אינם בהכרח המחוזות שבהם מדווחת תחושת הבדידות הגבוהה ביותר. לפי הנתונים, שיעורי הבדידות הגבוהים ביותר נרשמו בירושלים, בצפון ובדרום, שם יותר מ-30 אחוזים מהאזרחים הוותיקים דיווחו על בדידות. בתל אביב, בחיפה ובמרכז השיעורים נמוכים יותר.

בארגונים החברתיים מזהירים כי הנתונים מחייבים שינוי מערכתי, ולא הסתפקות במענים נקודתיים. "כשכרבע מהאזרחים הוותיקים בישראל מדווחים על תחושת בדידות, ברור שלא מדובר בבעיה אישית אלא בכשל מדיניות", אומר יקותיאל משי, מנהל קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת 121. לדבריו, "כיום אין מנגנון לאומי שמאפשר לזהות אזרחים ותיקים המתמודדים עם בדידות וליצור איתם קשר יזום וקבוע. הפתרון אינו עוד פרויקט נקודתי, אלא תוכנית לאומית שבמסגרתה הרשויות המקומיות ימפו את האזרחים הוותיקים החיים לבדם, יצרו איתם קשר קבוע באמצעות עובדים קהילתיים, ויחברו אותם לזכויות, לשירותים ולפעילות בקהילה. כך נוכל לזהות מצוקה בזמן, לצמצם את הבדידות ולחזק את תחושת הביטחון והשייכות של האזרחים הוותיקים". 

הדו"ח מציע להסתכל על הזקנה בישראל דרך כמה שאלות שונות: איפה חיים הכי הרבה אזרחים ותיקים, איפה הם מהווים חלק גדול במיוחד מהאוכלוסייה, ואיפה החיים לבד הופכים לבדידות. ירושלים, תל אביב, חיפה וראשון לציון מובילות במספרים; קריית ים, בת ים, קריית מוצקין וחיפה מובילות בשיעור האזרחים הוותיקים; ואילו ירושלים, הצפון והדרום בולטים בשיעורי הבדידות. המסקנה היא שמדיניות לאזרחים ותיקים לא יכולה להיות אחידה. לא מספיק לספור כמה בני 65 ומעלה חיים בכל עיר. צריך לדעת מי מהם חי לבד, מי מהם מרגיש לבד, והאם יש מי שמרים אליהם טלפון לפני שהבדידות הופכת למצוקה.