סצנה אחת מוכרת חוזרת ביותר מסרט בלשים אחד. שוטר סמוי מנסה להשתלב בכנופיית עבריינים, והם מנסים להעמיד למבחן את המחויבות שלו בכך שיגרמו לו לחצות גבול חוקי או מוסרי, כזה ששוטר לא היה מוכן לחצות. להזריק לעצמו סם; להרוג אדם במו ידיו. וככל שהמעשה שהוא עושה נפשע יותר, כך הם רואים בו סימן מובהק יותר של נאמנות ומחויבות.
הייתה תקופה שבה קראתי ציוצים של אנשי תקשורת או פוליטיקאים, שכתבו בניסוחים מתלהמים ושטחיים או התעלמו באופן מביך מן העובדות, ושאלתי את עצמי איך זה שהם לא קוברים את עצמם מרוב בושה. לא בושה ממני. מהחברים שלהם. אלו שאמורים להסתמך על דבריהם. האם אינם חוששים שמא יביטו עליהם בבוז, כשיתברר שהם כותבים שטויות? האם לא ישלמו מחיר פוליטי או מקצועי על ההתנהלות שאין לה עכבות?
אבל נדמה שהם הבינו משהו על הדינמיקה של חברות מפולגות. והוא שעוול מוסרי - ועוד יותר מכך עוול אינטלקטואלי - יכול להיות גם אות כבוד, אם הנושא הוא הוכחת נאמנות. הוכחה כזו נוצרת דווקא כאשר אתה מוכן לכתוב שגיאות גמורות כשזה לטובת הצד שלך. כתיבה עניינית ומדויקת, גם אם היא לטובת צד פוליטי מסוים, אינה מוכיחה דבר. לא מקבלים עליה נקודות. אתה חייב לצעוד צעד מעבר להסקת המסקנות המתבקשות.
הכי מעניין
בתפיסה הזו יש הרבה אמת, בפרט אם מתייחסים לעמדות פוליטיות בתור דוגמה ל"אמונות". סוגיה שהטרידה מאוד את חכמי ימי הביניים, וראשיתה כבר בעת העתיקה הייתה מהי אמונה. האם אמונה היא בסך הכול מילה נרדפת לידיעה או לדעה? כלומר, האם אדם מאמין הוא מי שחושב שא־לוהים קיים, וסבור שיציאת מצרים ומעמד הר סיני הם אירועים שאכן התרחשו? כך עולה מתוך דברי הרמב"ם, אבל קשה למצוא הלימה בין התפיסה הזו למקום הנפשי והחברתי שאנחנו מעניקים ל"אמונה".
ויטגנשטיין עומד על כך כשהוא מציע שנחשוב על מי שאומר "סביר למדי שא־לוהים ברא את העולם". אם כי הוא מעניק לאפשרות סבירות גבוהה, כנראה לא נחווה את זה כ"אמונה". האמונה, במהותה, דורשת תנועה של קפיצה. להאמין פירושו לחרוג מעבר לאמיתות המוכחות ולהחזיק בעמדה שמבחינה אובייקטיבית היא רק אחת מתוך כמה אפשרויות. זה החלק הרומנטי, הקסום, שבבחירה האמונית. זה החלק שמצית את ההתלהבות בנפש. מי שמאמין למרות הקושיות אינו נתפס בעיני בעלי בריתו בתור פתי, אלא כמאמין גדול יותר. כפי שהתנסח אחד מאבות הכנסייה: "אני מאמין כיוון שזה אבסורד".
זה מה שמאפיין אמון לא רק מבחינה דתית אלא גם במסגרת משפחתית. הרב קוק כותב דברים דומים על מי שאומר לאשתו: "נדמה לי, לאור בחינת מכלול הנסיבות, שקיימת סבירות גבוהה שלא בגדת". אדם כזה אולי מחזיק בעמדה חיובית מסוימת ביחס לאשתו, אבל קשה לומר שיש לו אמון בה. קשר שיש בו אמון הוא כזה שבו בשם האהבה אדם בוחר להתעלם לחלוטין מקיומה של אפשרות אחרת. העובדה שאשתו נאמנה לו היא נכונה מבחינתו כאור היום.
קצת מאתגר יותר כשהדרישה מחלחלת למחנות המגזריים והמפלגתיים. אם למשל יצא דיווח על אלימות בשטחי יו"ש, אין משמעות לכך שתגנה אותו אחרי הצלבה של ממצאי המשטרה וההודעות של דובר צה"ל. זה דבר שמסוגל לעשות כל אדם עם ראש על הכתפיים. מבחן הנאמנות שלך מבחינת השבט הליברלי־הומניסטי יהיה אם כבר עם הדיווח הראשוני של כתבי "הארץ" צייצת שזו חרפה לכל מפעל ההתיישבות. והוא הדין להפך. מיד כשיצא עדכון על התנהלות שנויה במחלוקת של היועמ"שית, עליך לקבוע שזוהי הוכחה לנחיצותה של רפורמה משפטית כוללת. חשוב תמיד שתהיה קפיצה לוגית בדבריך. אחרת, כאילו כלל לא נאמרו. כך נוצרת תרבות שיח שהצו הראשון שלה הוא - למד לשונך לומר "אני יודע". בהוויה הזו יש תחושת קרבה וחמימות, כמו שותפות לפשע. אך תורתנו הקדושה הורתה להיות תמים רק עם ה' א־לוהיך; בכל נושא אחר היא מצווה עלינו, קודם שנגיב: ודרשת וחקרת ושאלת היטב.