דור לדור יביע אומר

כמי שמופקדים על משמרת הזיכרון באתר הלאומי של גבעת התחמושת, אנו זוכים להלך מדי יום בשבילים שההיסטוריה של ירושלים ומדינת ישראל עוצבה לאורכם.

על שלטי המורשת הכחולים הפזורים באתר נכתב סיפור המערכה באותיות לבנות וברורות, מימי מגיני תש"ח ועד לקרבות הגבורה של החטיבות הלוחמות במלחמת ששת הימים. הלוחות הללו נושאים את סיפורם וזכרם של 182 לוחמים שנפלו על שחרור העיר. הם עומדים שם למען ידעו הדורות הבאים את המחיר ששילמנו.

אך בשנתיים האחרונות, ושוב גם בחודשים האחרונים, בימים של עופרת ודם וכשהארץ שוב רועדת מכאב, נוספה לשבילי הגבעה שכבה חדשה וקורעת לב.

על גבי האותיות המספרות את תולדות קרבות העבר אנו מוצאים שוב ושוב מדבקות של שכול טרי. פנים של נערים, חיוך של חיילים צעירים שניבט אלינו, ולצידם המילים האחרונות או מוטו החיים שהותירו אחריהם: "מה אתם דואגים? הכול טוב", או "לבד מגיעים מהר, ביחד מגיעים רחוק". אלה פנים ושמות של נופלי ההווה, המכסים - תרתי משמע - את הטקסט המספר על נופלי העבר.

כשאני מביט במדבקות הללו, ליבי נחמץ. ברור לי לחלוטין כי אין כאן כוונת זדון או ונדליזם. זו ידה הרועדת של חברה מדממת, המחפשת נואשות מקום להניח בו את יגונה הכבד מנשוא.

בני משפחה וחברים מצמידים את תמונת אהובם לשלט מורשת בגבעת התחמושת, ומבקשים לומר לנו ולעצמם: "גם הוא גיבור. סיפורו הוא חוליה בשרשרת הגבורה הזו". זו כמיהה ספק־תמימה ספק־אנוכית לחבר את השבר הנורא של ימינו לסלעי האיתן של גבורת העבר.

היינו יכולים לראות בכך רק אתגר טכני בתחזוקת האתר, אך התופעה הזו, שבה שכול חדש מכסה את הישן, היא סמל לתהליך עמוק וקשה שעובר על החברה הישראלית. היא מתרחשת לא רק על שלטי הפח, אלא בתוך הלבבות של משפחות השכול הוותיקות.

עדות מצמררת לכך הגיעה אלינו לאחרונה מבתו של רחמים משיח ז"ל, לוחם שריון שנפל ברמת הגולן במלחמת ששת הימים כשהוא בן 23 בלבד, והותיר אחריו רעיה ותינוקת בת תשעה חודשים.

ביום הזיכרון שעבר היא בחרה להחריש. "לא העליתי שום פוסט על אבא שלי", היא סיפרה בגילוי לב, "לא הרגשתי פנויה לעשות את זה בגלל האובדן של החיילים במלחמה הנוכחית... אמרתי לעצמי, מה זה כבר יעשה? כל כך הרבה נופלים חדשים קיבלו את התואר 'חלל צה"ל', ורציתי לתת להם את המקום ואת הבמה... הרגשתי עם זה מאוד קשה".

רק כאשר הותרו לפרסום שמותיהם של חללים נוספים בני 23 – בדיוק בגילו של אביה בנופלו – הבינה הבת שאי אפשר למחוק את העבר מפני ההווה. היא חזרה וזעקה את שמו: "הנה הוא, אני שוב עוברת אליו. קבלו אותו. רחמים משיח... כבוד וגאווה לך, אבא".

קולה וקריאתה מהדהדים את חובתנו הלאומית בעת הזו. משפחות החללים הוותיקות, שנישאו על כפיים במשך עשורים, מרגישות לפתע שסיפורן דוהה או נדחק הצידה אל מול עוצמת השטף החדש. אל לנו לתת לזה לקרות.

חובתנו לזכור שזיכרון אינו משחק סכום אפס. הסיפור הישראלי אינו נבנה ממחיקה של שכבות, אלא מהוספתן. אנו עומדים נפעמים, כואבים ומרכינים ראש בפני הנופלים של המערכה הנוכחית, ופועלים כל העת כדי לשלב את גבורתם בתוך רצף המורשת של עמנו – אך עלינו לעשות זאת בחרדת קודש, מבלי להסתיר את סיפורו של הדור שקדם להם.

לקראת יום הזיכרון, אני קורא לעם ישראל: השמיעו לנו את סיפורי יקיריכם, גיבורי מלחמת חרבות ברזל. אנו פותחים את ליבותינו ואת שערינו כדי לתת להם מקום של כבוד.

לצד זאת, בואו להכיר ולפגוש מחדש את סיפור חייהם ונפילתם של גיבורי ישראל באתרי המורשת של מלחמות עברו. ליבנו הלאומי שבור ופצוע, אך עליו להיות רחב דיו להכיל את כולם – זה לצד זה, פנים לצד סיפור, כאב לצד כאב. דור מוסר לדור את משא הזיכרון כולו, בשלמותו.