בתום שנתיים וחצי של מלחמה אפשר ליזום דיון מורכב באחת התופעות היפות של התקופה, ולהסתכן בדיון בפרות קדושות. התרבות העממית הנפוצה כחול אשר על שפת הים של אירוח חיילים או בישול להם ממסמסת בתוכנו - לאט אבל בטוח - את אחד הערכים היהודיים הבסיסיים ביותר: החמלה כלפי החלש. כי אין כבר חלש, אין עני ודל. הדחקנו אותם, והחלפנו אותם במודל הרבה יותר מוצלח - הלוחמים של צה"ל.

קבוצות הוואטסאפ שלי מוצפות בימים אלו בטבלאות אקסל מוקפדות שבהן המתנדבים משובצים לבשל לחיילים שסוגרים ליל הסדר, שבת או גם וגם, או בקבוצות פייבוקס שמבקשות לפנק את הפלוגה או הגדוד. עם ישראל שולח בהמוניו שמיכות פליז, שלוקרים ומכונות ברד, מסיע שניצלים לקצה העולם, ובאופן כללי מתייחס בחרדת קודש לכל צורך של כל חייל, קטן כגדול.

זה מובן מאוד. את השורות הללו אני כותבת מסלון ביתי הכאוטי אחרי עוד יום בבית עם ארבעת ילדיי, כשבעלי במילואים. הרצון והצורך לחזק את מי ששומר עלינו בגופו לא זקוקים להסבר או להצדקה, אלא שבלי משים הפכנו אותם לעיקר. החסד, הצדקה והנתינה מתרחקים מהחלשים, ומנותבים לגיבורים.

הנוער שזכה לחופש ארוך ילך לעזור למפונים מזירות נפילה ולנשות מילואים, ומבצעי "קמחא דפסחא" קוראים לנו לתרום לא ל"סתם נזקקים" - אלא למילואימניק שסגר את העסק, להלומי קרב, לקטועי גפיים או למיזמי הנצחה. לתשומת הלב, לחמלה ולשותפות שלנו יש כרטיס כניסה חדש בצבע זית.

הדו"ח של פלטפורמת התרומה JGIVE מראה שמאז תחילת המלחמה אזרחי ישראל תרמו לארגוני החברה האזרחית פי שניים ולפעמים עד פי ארבעה מהרגיל. אבל 62 אחוזים מהם הפנו את התרומה לתחומים שקשורים לצבא וביטחון, ורק 9 אחוזים לארגונים שלא קשורים ישירות למלחמה. ארגוני צדקה רבים – מ"לתת" הוותיקה ועד עמותות קטנות לסלי מזון – מדווחות על ירידה תלולה בתרומות, לצד עלייה תלולה בביקוש. במילים אחרות, רובנו נבחר לתת את הכסף שלנו לא למשפחה קשת היום או לקשיש הנזקק, אלא לפלוגה ב' ברפיח או לגדוד של הגיס שטוחן כבר שנתיים בחטמ"ר אפרים.

אבל כשאנחנו נותנים למישהו כי הוא נתן לנו, כי הוא הקריב למעננו, כי "מגיע לו" (ובאמת מגיע לו) - זו לא צדקה. זו ברית בין חזקים. צדקה נועדה להזכיר לנו שוב ושוב לשאת עיניים לחלש, למי שאין לו שום דבר להציע לנו בחזרה, למי שבאמת נדחק לשולי החברה. הדרישה להיישיר מבט לחצר האחורית שלנו, לנופלים בצידי הדרך, היא חובה מוסרית וגם דתית, אשר מטרתה שנבוא במגע עם המסכנות הלא אסתטית והלא הירואית, הכי לא החייל יפה הבלורית עם הנשק בהצלב; להרגיש שאנו גם אחיהם של המרופטים והעלובים, שמעוררים בנו רתיעה, שיפוטיות ואפילו חשש קמאי.

הנבואה המצוטטת ביותר בעולם אומרת "כי תראה ערום וכיסיתו". יסלח לי הנביא ישעיהו, אבל כשאני רואה אדם ערום, האינסטינקט שלי הוא לעצום לילד את העיניים ולחצות את הכביש לצד השני. כשאני רואה אישה עם מחלה נפשית, הלב שלי נדרך. הציפייה שנרגיש קרבה, אחווה ושותפות גורל עם מי שמאתגר אותנו תובענית הרבה יותר מהרצון לסייע לחייל גיבור שצריך סוודר או ארוחה לשבת. הנה, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם: אנחנו אנשי עשייה, תרמנו את חלקנו ואף למעלה מכך. הכסף והמאמץ שלנו נלחמים גם הם בחזית.

חברה מתוקנת מחויבת לא רק למי שנתן לה את כל מה שיש לו לתת, אלא גם - ולא פחות מכך - למי שאין לו מה לתת. משאבי התמיכה אינם מחולקים ביחסי קח־תן בין חזקים, אלא מתוך קשב ומחויבות למי שנשאר מאחור. אנחנו הופכים את עצמנו לחברה שכרטיס הכניסה אליה הוא הקרבה מלאה. כמובן, בהקשרים מסוימים יש בזה הרבה טוב. אך בהקשרים אחרים, מי שישלמו את המחיר הם החלשים ביותר.