אסונות חדשים מחזירים סילופים ישנים אל קדמת הבמה. בכל פעם שמישהו מזכיר את פערי המיגון במגזר הערבי, הוא יצטט במוקדם או במאוחר את דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב־2018 ומצא שרק 28% מהבתים במגזר הערבי כוללים מרחב מוגן, לעומת כ־75% מהאוכלוסייה היהודית. או את הדו"ח האחרון שלפיו רק 37 מתוך 11,775 מהמקלטים הציבוריים בישראל נמצאים בשטחן של רשויות מקומיות של החברה הערבית, ושמונה מקלטים מהם אינם כשירים.
אין ספק שמדובר בבעיה כואבת שמובילה לפגיעה מיותרת בחיי אדם ודורשת טיפול זריז. אבל משום מה שוכחים תמיד לצטט את החלקים האחרים בדו"ח. "על המדינה מוטלת חובה להגן על חייהם ושלמות גופם של אזרחיה ותושביה, ואולם החובה למגן מבנים פרטיים מוטלת על פי החוק על בעלי הנכסים, ועל הרשות המקומית מוטלת אחריות להקמתם והחזקתם של מרחבים מוגנים במרחב הציבורי", מצטט מבקר המדינה את החוק והפסיקה הקיימים בישראל.
באותו דו"ח מיפה מבקר המדינה 71 רשויות במגזר הלא־יהודי, ונמצא כי 70 מהן, כולן חוץ מסאג'ור, לא אימצו חוק עזר בדבר החזקת מקלטים שפרסם משרד הפנים בשנת 1975, ולא חוקקו חוק עזר מטעמן בנושא. לארבעים מהרשויות לא היה מיפוי של מיקום המקלטים ושמות בעליהם. ואיפה האחריות המדינתית מלמעלה? בשנת 2016 יזם פיקוד העורף את תוכנית תמי"ר למיפוי פערי המיגון ברשויות. כן, כבר אז דיברו על זה לא מעט. בכל המגזר הערבי, רק שלוש רשויות מקומיות השלימו את המיפוי. לפיקוד העורף חסרו נתונים לחלוטין לגבי 20 רשויות, כולן במגזר הלא־יהודי.
הכי מעניין
כשראשי רשויות במגזר הערבי, כמו גם ראשי מועצות ביהודה ושומרון, טוענים בשבועות האחרונים להפקרה של המדינה ולהשתמטות מחובתה לדאוג לחיי האזרחים שלה, הם שוכחים לספר כמה פרטים. החובה להקים מקלטים ציבוריים קיימת בספר החוקים הישראלי מאז 1951, החובה לבנות מקלטים משותפים בבניינים נכנסה לחוק בשנת 1972, שתיהן באחריות הרשות המקומית. משנת 1992 כל בית פרטי חייב במרחב מוגן דירתי, וכידוע הרשות המקומית היא שמאשרת היתרי בנייה ואוכפת את ההקפדה עליהם. כל ראש רשות שמנופף בנתוני המיגון הנמוכים בעיר שלו, למעשה מודה בכך שהגוף שהוא מנהל מעלים עין מדרישות החוק כבר שנים ארוכות.
גם הסיבות ברורות. לבנות מקלטים וממ"דים זה יקר, מסורבל, פעמים רבות מכוער, ונאכף אך ורק בבנייה חוקית. בחלק מהרשויות הערביות ראו בחובה הזאת נטל מיותר ששייך ליהודים בלבד, כאילו האיום הביטחוני ידלג עליהן. אין זו אשמתם של ילדים בזרזיר, והעונש על בנייה בלתי־חוקית לא צריך להיות מוות. זוהי בעיה שראוי לתת עליה את הדעת ולהשקיע בפתרונה המהיר. אבל לדרוש את המימון דווקא ממשלמי המיסים שכן דאגו לקיים את הוראות החוק היקרות, זו חוצפה. להאשים את המדינה בהפקרה מכוונת של חיי אזרחיה לטילים האיראניים, זו כבר חוצפת מצרר.
עוד כתבות בנושא
