במוצאי שבת, מעט אחרי חצות, יצא נביל ג'ריביע מהמקלחת בביתו שביישוב אבו־תלול בנגב. כשלוש דקות לאחר מכן נפל חלק של טיל, המכונה שברי יירוט, על חדר המקלחת והרס אותו לחלוטין. באותו זמן שהו בבית גם אשתו ושלושת ילדיו. בבית אין ממ"ד, אין מיגוניות סמוכות, והמקלט הכי קרוב – בתוך אחד מבתי הספר של אבו־תלול – הוא במרחק של כעשר דקות נסיעה.

הייתי שם ביום שלישי השבוע ואני יכול להעיד שמבית משפחת ג'ריביע אומנם רואים את בית הספר שבו נמצא המקלט, ובכל זאת הנסיעה לשם היא אתגר. ביישוב אבו־תלול אין כבישים מוסדרים, ועם רכב נמוך כמו שלי לא כדאי לנסוע בוואדיות ובשבילים השבורים. אבו־תלול, אגב, הוא יישוב חוקי ומוכר כבר יותר מ־20 שנה. הוא ממוקם לצד כביש באר־שבע־דימונה, משתייך למועצה האזורית נווה־מדבר, ומגוררים בו כחמשת אלפים תושבים. קילומטרים ספורים ממנו ממוקם בסיס חיל האוויר נבטים, יעד אטרקטיבי לטילים מאיראן.

לבית משפחת ג'ריביע הגעתי ברכבו של מוחמד אבו־סולב, קצין הביטחון של המועצה. בעבר הוא שירת כגשש באוגדת עזה, ובמלחמה הנוכחית גם נפצע במסגרת טיהור בתים בקיבוץ סופה בימים הראשונים של המלחמה. אבו־סולב מספר שהוא עומד חסר אונים מול אוכלוסיית המועצה בכל הנוגע לסוגיית המיגון. פתרונות המיגון הבודדים שעומדים לרשות התושבים נותנים מענה לחלק קטן מהם, פחות מחמישה אחוזים. סאלם אל־עאסם, דובר המועצה שנסע איתנו ברכב, מספר שמתחילת המלחמה מתקשרות אליו נשים נואשות שמחפשות פתרונות מיגון.

חצי שעה לאחר מכן אני יושב במבנה היפה של תיכון אורט אבו־תלול. בשנה שעברה זכה בית הספר הזה, שמנהל ראג'י אלכרם, בפרס החינוך הארצי. 850 תלמידים לומדים בו בשגרה. בזמן מלחמה משמש בית הספר כמקלט עבור התושבים. נאסר אבוהדובה, יו"ר ועד ההורים של בית הספר, מתגורר במרחק דקות ספורות ממנו, אבל גם הוא לא מתיימר לנסות להגיע לכאן בזמן אזעקה עם 11 ילדיו. הוא מספר על בתו שעדיין סובלת מהטראומה של האזעקות ביוני שעבר.

במהלך מבצע "עם כלביא" הגיעו מדי ערב מאות תושבים ללון במבנה של אורט אבו־תלול. מנכ"ל המועצה יואל רובין מספר שבסך הכול כ־7,000 מתושבי המועצה הצטופפו במוסדות הציבור והחינוך של המועצה במהלך הסבב הקודם מול איראן. כעת המספרים נמוכים באופן ניכר. חלק תולים זאת ברמדאן שגורם לאנשים להעדיף להיות בסעודת האפטאר המתקיימת בערב בבית, חלק תולים זאת במזג האוויר הקר, בניגוד למבצע הקודם שהתקיים בקיץ, וחלק בעייפות ובאדישות.

בעיית המחסור בפתרונות מיגון בחברה הבדואית בנגב אינה חדשה. אומנם מפרוץ המלחמה הוצבו ביישובים הבדואיים כמה מאות מיגוניות ועוד עשרות מיגוני "הסקו", המורכבים מרשתות פלדה ובד יוטה הממולא חול, אך גם עם אמצעי המיגון שנוספו, חלקם במימון פילנתרופי, פתרונות המיגון עדיין קיימים רק לשיעור קטן מהאוכלוסייה.

המספרים במועצת נווה־מדבר ממחישים זאת היטב. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בארבעת היישובים המוכרים של המועצה מתגוררים 14 אלף תושבים. בפועל היא אמורה לתת שירותים ליותר מ־60 אלף תושבים המתגוררים בשטחה. המקלטים הספורים במבני הציבור והחינוך של המועצה אינם מסוגלים לספק הגנה למספר כזה של תושבים, וגם לא המיגוניות הבודדות שהוצבו בשטח. מאז שבעה באוקטובר נהרגו 12 בדואים מפגיעות טילים, ועשרות נפצעו.

גם במוסדות החינוך של החברה הבדואית המצב חמור. רבים מהתלמידים לומדים בקרוואנים ובמבנים יבילים חסרי הגנה. לפי נתוני משרד החינוך מתחילת המלחמה, ב־21% מבתי הספר במגזר הבדואי בנגב אין מרחב מוגן. במועצות האזוריות אל־קסום ונווה־מדבר, לכמחצית מבתי הספר אין מיגון כלל.

מגלגלים אחריות

אחת הבעיות היא שאת האחריות לסוגיית המיגון בחברה הבדואית חולקים גורמים רבים: פיקוד העורף, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, הרשויות המקומיות, רשות החירום הלאומית, ומשרד נגב־גליל שאמור לתקצב את המיגון. כל הגופים הללו מגלגלים אחריות מאחד לאחר. לכאורה אפשר היה לטעון שהבעיה היא בעיקר ביישובים הלא־מוכרים, מכיוון שאין שם כתובת פורמלית של הנהגה שיכולה לקבל החלטות באופן מוסדר, אין ראש רשות ואין גם תוכנית מתאר. לכאורה אפשר היה לומר לתושבים ביישובים הלא מוכרים: תעברו דירה ליישוב חוקי ומוכר, ותזכו למיגון מסודר. אלא שבמציאות, גם ביישובים חוקיים ומוכרים כמו אבו־תלול אין לתושבים מיגון. מנכ"ל המועצה יואל רובין מספר שפיקוד העורף הודיע למועצה שהוא עומד להציב ביישוביה המוכרים 30 מיגוניות בשבועות הקרובים. המועצה כבר נתנה לפיקוד העורף מיקומים להנחת המיגוניות הללו, אך מדובר בטיפה בים מול הצורך הקיים.

בסופו של דבר, גם סוגיית המיגון מחזירה אותנו אל השורש של בעיות רבות בחברה הבדואית: שליש מהאוכלוסייה הזאת, קרוב ל־100 אלף איש, מתגוררים בבנייה לא מוסדרת. אבו־תלול הוא דוגמה מצוינת כדי להבין את הקשר בין חוסר ההסדרה לבעיית המיגון. אף שמדובר ביישוב חוקי ומוכר, הוא איננו מוסדר – לא הבתים שבו ולא התשתיות. בעקבות המצב המורכב הזה, גם היום אין בו תשתיות מסודרות של כבישים, חשמל, מים וביוב. מי שיתהלך באבו־תלול כמה דקות יבין מיד שבמציאות הנוכחית גם לא ניתן לספק תשתיות כאלו. 5,000 תושבים מתגוררים בו בפיזור על פני שטח עצום של 11,500 דונם, השווה בגודלו לשטח של בני־ברק, רעננה או חצי מבאר־שבע.

האשמה במצב הזה מוטלת גם על התושבים הבדואים, שממשיכים לטעון לבעלות על קרקעות שהמדינה לא מכירה בה, וגם אינם מוכנים לגור בשטחים שיש עליהם תביעות בעלות של בדואים אחרים. אבל האשמה הגדולה יותר היא של המדינה, שמסרבת לקבל החלטות בנושא, איננה מציידת את הרשות להסדרה בכלים ובסמכויות לזרז תהליכים, ובפועל משאירה יישובים כמו אבו־תלול במצב לא מוסדר שקשה מאוד לספק לו פתרונות מיגון.

ועדיין, גם במצב הנוכחי יש הרבה מה לעשות. אפשר להתיר לתושבים לבנות במימון עצמי מקלטים או לרכוש מיגוניות גם אם הבית שלהם אינו מוסדר, אפשר לתקצב ולהציב עוד מיגוניות ניידות, אפשר להסדיר באופן זמני לתקופה מוגבלת בנייה של מקלטים ציבוריים ביישובים מוכרים ולא מוסדרים, וכמובן ראוי למגן את כל בתי הספר ביישובים הבדואיים ולהוסיף מיגוניות ליד מוסדות ציבור.