יסכה גלושטיין (משמאל) - מנתחת התנהגות, דוקטורנטית ומרצה באוניברסיטה העברית' בת 38, נשואה ליוני ואם לארבעה
נטע לקס (מימין) - עובדת במחקר רפואי בבית החולים הדסה' בת 39, נשואה לאיתן ואם לארבעה.
יסכה ונטע, מה שלומכן?
הכי מעניין
יסכה גלושטיין: "שלומנו כשלום עמנו. יוני עכשיו במילואים. הוא הוקפץ כמו רבים אחרים, והילדים בבית עם אזעקות - אז הטרלול של כל זה והדאגה. כמו כולם".
נטע לקס (אין קשר משפחתי לכותבת): "מצד שני יש גם גאווה ותחושת יחד מחזקת מאוד. אנו ממש רואים גאולה מול העיניים".
אנחנו חוגגות את הזכייה של היין שלכם, קברנה סוביניון בציר 2023, במדליית זהב בתחרות "טרה וינו" הבינלאומית. כיצד נולד הרעיון של הכרם והיקב המשותפים?
נטע: "לפני 16 שנה כמעט הגענו ליישוב איבי־הנחל, כמה חודשים אחרי משפחת גלושטיין. היה פה כרם נטוש שאלעד פינגרהוט, שנהרג בסמוך ללבנון, היה מעורב בהקמתו, אבל בעקבות כל מיני עניינים בירוקרטיים הוא לא טופל. אנחנו וגם משפחת גלושטיין התעניינו בכרם, מתוך רצון להיות מעורבים במקום שאנחנו גרים בו ולגעת באדמה".
יסכה: "זה היה בראשית ימי היישוב. היינו שמונה משפחות, הסתכלנו מסביב ולא היה כלום, אז דגדג לנו להיות מחוברים, להתחיל משהו. כשאני אומרת 'לנו', זה הבעלים שלנו, יוני ואיתן. בקושי הכרנו אלה את אלה, זה לא היה חלום משותף, אבל אמרו לנו: שתי המשפחות מתעניינות, אז תהיו שותפים".
נטע: "לא הבנו אז מה זה אומר, אבל השותפות הזאת היא אחת הברכות שיש לנו בעסק הזה. הייתה פה התאמה מושלמת. השידוך עלה טוב".
אז התחלתם מאפס? גם הבעלים שלכם לא היו כורמים או ייננים.
נטע: "נכון, אנחנו אומרים שזה תחביב שיצא משליטה. איתן ויוני שניהם פרפקציוניסטים, והם החליטו לעשות את זה כמו שצריך, עם קורסים, המון ליווי מקצועי, נסיעות לכל מיני מקומות ומפגשים עם מומחים בעלי שם. התפקיד שלנו היה להגיע עם הילדים והפיקניק, ולצלם. ממש הווי".
יסכה: "גם לתת להם לצאת בחמש בבוקר, בשישי בצהריים ובכל מיני זמנים כאלה".
נטע: "האמת היא שזה לא היה יכול לקרות אם זה לא היה גם החלום של יסכה ושלי, אבל בסוף הממד המעשי היה עליהם".
נטע לקס יסכה גלושטיין | צילום: נעמה שטרן
לאט־לאט צמחו כרמים וגם יקב.
נטע: "כרם הוא עסק אחד, והקמת יקב והכנת יין הן עסק אחר לחלוטין. אבל קיבלנו משוב טוב על הענבים שלנו כשמכרנו אותם ליקבים אחרים, וגם מומחים שהתייעצנו איתם המליצו - אז איתן ויוני התחילו להשתעשע ברעיון להכין כאן יין".
יסכה: "היינו מטיילים בגבעות מסביב ליישוב. יוני ואיתן עברו ליד מערה שהיינו רגילים שיש שם ציפורים, יונים וג'יפה. הם הכניסו את הראש, הסתכלו אחד על השני ואמרו, 'וואו, זה מקום להקים בו יקב. היין יתיישן פה טוב, יש כאן אחלה לחות'".
נטע: "הסתכלנו על שני החולמים שלנו, והם היו נחושים. לקח להם הרבה זמן להחליט איך זה ייראה ולהסדיר את העניין".
יסכה: "בסוף בנינו מבנה מהמם שכולו עומד על המערה הזו. ניקינו ופתחנו אותה, וכל תהליך ייצור היין ויישונו מתרחש שם, מתחת לפני האדמה. זה משולב בתוך האדמה, ולכן גם קוראים ליקב 'הסלע'".
נטע: "בשנים הראשונות ייצרנו את היין במכלים ובחביות שלנו אבל ביקב אחר, כי עוד לא היה לנו מיכון. קנינו את המכונות בהדרגה, ובינתיים איתן ויוני למדו את כל התהליכים. 2023 הייתה השנה הראשונה שהיו כאן כל המכונות ועמדנו לייצר את הכול פה".
אלא שאז החלה המלחמה.
נטע: "זה היה הבציר הכי מאוחר שהיה לנו, באמצע ספטמבר, בין ראש השנה ליום כיפור. אחרי שבוצרים יש עבודה נמרצת מאוד עם היין, שדורשת הרבה תשומת לב והמון כוח פיזי".
יסכה: "איציק היינן שלנו אמר: את התהליך הבא של היין נעשה בחול המועד סוכות. אמרנו לו 'איציק, תקשיב, אנחנו מפורקים אחרי הבציר ותחילת ההכנה של היין, ואנחנו אנשים דתיים. בחול המועד המשפחות שלנו מגיעות, נעשה את זה אחר כך'".
נטע: "בחול המועד אירחנו את המשפחות שלנו, והייתה תחושה של נחת ושפע. אז הגיע 7 באוקטובר. זה יישוב צעיר, וכל הגברים חוץ משישה התגייסו. יוני עלה מיד לצפון, ואיתן ירד לכפר־עזה. הם היו פחות זמינים. איציק אמר ליסכה ולי שצריך להעביר את היין תהליכים מסוימים כי אחרת הוא יתקלקל - 'אבל מה שתחליטו, אני איתכם'. התלבטנו, והחלטנו שנעבור יום ביומו. נצליח לערבב את היין? יופי. לא נצליח? נדע שלפחות ניסינו. ככה עשינו".
יסכה: "הבנים הגדולים שלנו עזרו מאוד, וגם חבר'ה מילואימניקים שהיו פה. הם סייעו לנו לסחוב ולהרכיב דברים שבחיים לא היינו מצליחות. בכל שלב איציק היינן היה שולח לנו רשימת משימות. נטע ואני היינו יורדות ליקב באמצע הלילה, אחרי שסיימנו עם הילדים, ומבצעות את התהליכים שהיה צריך לעשות. ככה עברנו שלב אחרי שלב, ובכל פעם השתמשנו בעוד מכשיר שקנינו לתהליך הזה. אמרנו לעצמנו שכשהבעלים יחזרו, נלמד אותם איך מכינים יין".
יצאתן לעבוד בלילות, אחרי שכל היום החזקתן בית, ילדים ועבודה, חרדה וגעגוע. מהיכן יש כוחות לעשות גם את זה?
יסכה: "הבנו שזו משימה משפחתית, וזה המסר שנטע ואני העברנו לילדים. זה משהו שאנחנו עושים ביחד והילדים השתתפו בו, כל אחד בדרכו. הבנות הקטנות עזרו בתוויות ובאריזות, והבנים הגדולים עשו כל מה שהיה צריך. הם אפשרו לנו לעשות את המשימות שלנו. זה הפך לחלק מהחיים".
נטע: "העבודה שם נתנה לנו להרגיש שאנחנו עוזרים לאבא עכשיו, בכך שהוא יודע שאנחנו מטפלים כאן בכל מה שצריך. זה היה החלק שלנו במאמץ המלחמתי".
יסכה: "כשאיתן ויוני חזרו מהסבב הראשון היה לחץ גדול של עבודה שנזנחה בכרמים, והיה ברור לנו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ואצלנו יעבדו רק ידיים עבריות. היו אתגרים, אבל בשילוב עם מתנדבים, בנות מאולפנת רגבים ועובדים מעולים אנחנו מצליחים".
איך החלטתם לשלוח את היין הזה לתחרות הבינלאומית "טרה וינו"?
יסכה: "הרבה אנשים שטעמו את היין והתרשמו ממנו הציעו לנו להגיש אותו לתחרות. ממש ביקשו מאיתנו. אנחנו לא היינו בכיוון".
נטע: "בדרך כלל לתחרויות שולחים יקבים גדולים שמייצרים יינות הרבה שנים, אבל כאן אנחנו הרגשנו עוד בלמידה, וגם היינו עסוקים בדברים אחרים. אבל איתן ויוני, שכבר היו פה, אמרו 'יאללה, זה באמת יין ממש טוב, ננסה'. ניגשנו, אבל לא ציפינו לשום דבר.
"היין הזה הוא חלק מהסדרה המרכזית שלנו, של קברנה סוביניון, וכשהיינו צריכים להדפיס את התוויות הרגשנו שאנחנו חייבים להביא לידי ביטוי את מה שעבר על היין הזה. בתווית של 2023 יש איור של נשים וילדים, ובכיתוב מאחור איתן ויוני הקדישו לנו את היין כהוקרה על העבודה הקשה שעשינו. יש ביין הזה הרבה תפילות ורגשות שלנו".
ואז קיבלתם הודעה על זכייה.
יסכה: "קיבלנו הודעה – 'איפה אתם? תעלו לבמה'. לא היינו שם, התנצלנו כמובן. הגענו כמה ימים אחר כך כדי לקבל את התעודה ולסיים את תהליך הזכייה. אני חייבת להגיד שאנחנו לא מופתעים. כל מי שמגיע ליקב מבין שיש משהו במקום, באוויר, במדבר שסובב אותנו, במערה. זה משהו פותח שמרחיב את הלב. אנחנו מרגישים שהיין פשוט מסמל את זה.
"לאורך הדרך גם הרגשנו חיבוק עצום מעם ישראל, שקנה יין בכמויות. הרכישה הזו הייתה חשובה מאוד, ורכישות כאלה היום ממשיכות לסייע לנו להחזיק את היקב".
ושוב אנחנו במבצע צבאי. מה נותן כוח אחרי שנתיים וחצי של מלחמה ומילואים?
יסכה: "יוני שוב הוקפץ למילואים, ואיתן בדיוק סיים סבב. אלו היו שנתיים וחצי קשות. המילואים של הבעלים שלנו גבו מחיר לא פשוט משפחתית ואישית, ואיבדנו חברים. זה לא שאנחנו קמים בבוקר ומודים על הכול, זה קשה".
נטע: "אבל גאולה זה קשה, אנחנו יודעים".
יסכה: "נכון, וכשאנחנו נמצאות ביקב אנחנו מרגישות שזה קורה לנו מול העיניים. הכרמים שפורחים פה מסביב, ההרים השופעים וים המלח שמולנו. ביקב תלויים פסוקים של הנביא עמוס, שבנחלה שלו אנחנו יושבים. בכל פעם שאנחנו קוראות את הפסוקים האלה זה מחזיר אותנו לאמונה ולתקווה. 'הנה ימים באים... וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה'. אנחנו מרגישות שהאדמה נותנת לנו יבול בשפע, ואנחנו קוראות 'ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות, וישבו ונטעו כרמים, ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם'. אנחנו פשוט חיים את הנבואה. זה מדהים".
נטע: "איתן ויוני אומרים שהנביא עמוס נתן לנו את התוכנית העסקית, ואנחנו רק צריכים להיות עם מספיק אמונה כדי לדבוק בה".
עוד כתבות בנושא
