העצומה הקוראת לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ להטיל עיצומים על ראשי מערכת המשפט הישראלית השיגה השבוע 100 אלף חתימות, היעד שהציב יוזם העצומה, חברי פרופ' משה כהן־אליה. כעת הוא שואף להגיע לבית הלבן ולמסור אותה בעצמו לנשיא. היוזמה, העצומה, והנחישות של פרופ' כהן אליה מעוררות דיון סוער בימין. לפי הסקרים, בקרב מצביעי הקואליציה יש רוב התומך באפשרות של התערבות זרה בענייננו הפנימיים.

רעיון העיצומים מפתה בפשטותו. נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה מובילים מערכת שלא בוחלת כמעט בדבר במאבקה הלא דמוקרטי מול העם ונבחריו הלגיטימיים. כל שנדרש הוא שיתוקם באמצעות מיקור חוץ ומסירה חלקית של ריבונות מדינת היהודים, והכול יבוא על מקומו בשלום.

זו תקוות שווא. רק בשנה האחרונה הטיל טראמפ עיצומים על שופט בכיר בברזיל בשל תיקים פליליים שמנהלת המדינה נגד הנשיא לשעבר ז'איר בולסונרו, אך דבר לא השתנה. הקרנבל השנתי נערך כמתוכנן. גם העיצומים נגד בכירים בבית הדין בהאג לא הביאו לביטולם של צווי המעצר נגד רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.

אך אפילו אם הצלחת המהלך הייתה מובטחת, ומיטוט הרודנות המשפטית בישראל היה קל כל כך, ראוי לצאת נגד המעשה הזה.

ויתור על ריבונות הוא לא רק החזרת שטחים, אלא גם מסירת כוח השינוי וההכרעה בסוגיות פנימיות לגורמים זרים. זהו מעשה פסול וגלותי, והוא תמיד התברר כאסון לאורך ההיסטוריה היהודית. מעבר לכך, הפוליטיקאים מימין, שאחראים ברפיסותם להיווצרות הבעיה, ילמדו שהציבור לא מצפה מהם לדבר, ואנחנו נחליף אדון ישראלי באדון אמריקני. כישראלים, גם בתחום האדנות תמיד עדיף לבחור תוצרת מקומית כחול־לבן.

הטיעון שהצד השני נהג כך בעבר וינהג כך בעתיד בעייתי אף הוא, בלשון המעטה. אם המדד הוא דרכי פעילות השמאל, קשה להסביר מדוע לא לנקוט במהלך רחב של סרבנות, לא למשוך כספים מהבנקים בישראל או לשקול לעזוב את המולדת.

למעשה, הטיעון שעלה בהפגנות קפלן תואם את טיעון תומכי העיצומים: כוח של רשע השתלט על המדינה, ואין מנוס מפעולה קיצונית כדי לכפות שינוי, אפילו במחיר פגיעה במדינה. זו תפיסת ה"עכשיו" המפורסמת של השמאל הישראלי, שמתעלמת מהעובדה שדברים אינם נפתרים בהנפת שרביט קסמים - גם אם מחזיק אותו הנשיא טראמפ.

לעיתים גם דברים חשובים כמו שלום, החלפת שלטון ואפילו השבת חטופים לא יכולים לצערנו להגיע מיד. נדרשות דרך ארוכה, מפלות וסבלנות מברזל כדי להגיע לתוצאה בלי לסכן את הריבונות ואת ביטחון המדינה.

לזכותו של פרופ' הכהן־אליה ורבים מתומכי המהלך ייאמר שהם כלל לא מכחישים שבכוונתו "לשנות את הדנ"א של הימין", כפי שניסח זאת. שווה לשקול את העובדה ששינוי כזה עשוי ליצור מוטציה מסוכנת: העצומה נושאת בחובה לא רק את הבטחת העיצומים אלא גם את רוח קפלן, שלפיה הימין זקוק לתיקון בידי אנשים חכמים ומוארים יותר.

כמו בכל סוגיה ישראלית, ודאי סוגיה פנים־ימנית, אין מנוס משאלת השתלבותו של רה"מ נתניהו בדרכי הפעולה המתוכננות. תומכי המהלך טוענים כי אי שלילת הרעיון באופן קטגורי על ידי נתניהו, כשנשאל על כך באופן ישיר, מעידה שהוא תומך בו.

לא ברור על מה הקביעה מבוססת. סביר להניח שראש ממשלה שלא כופה את יישום פיטורי היועמ"שית ומשתף פעולה עם כל הכרעה של בג"ץ, לא יצטרף בקלות למהלך קיצוני כזה. גם כאן חשוב לציין שייחוס כוונות לנתניהו דווקא כי לא ציין במפורש מה כוונותיו הוא טקטיקת השמאל בארץ.

המאבק בסיאוב וברודנות של מערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל הוא קשה, מתסכל ורווי אכזבות ורגעי שבירה. הבשורה הרעה היא שהתיקון, ארוך ומייגע ככל שיהיה, הוא עלינו. הדוד מאמריקה לא ילחץ על כפתור ויהפוך את החושך לאור.

הבשורה הטובה היא שהתיקון אפשרי וקרוב משנדמה. הוא עלינו, והוא יקרה בעברית ובארץ שלנו. הסבלן מנצח.