הפרסומים על המתחולל בחצרו של ר' מנחם מנדל הגר, האדמו"ר של אחד מפלגי חסידות ויז'ניץ, נתפסים לרוב כעוד אירוע מוזר, אחד מני רבים, המתרחש בבועה החרדית; סיפור הזוי המתקיים אי־שם בגטו הבני־ברקי, הרחק מתודעתו של הישראלי המודרני. ואולם מבט בוחן מגלה שלפנינו תופעה בעלת אופי חדש, המלמדת לא רק עצמה אלא על המצב החרדי העכשווי.
מהדיווחים של יואלי ברים בערוץ 13 ואהרן רבינוביץ ב"הארץ" עולה כי הקהילה שמנהיג הַגֶר ("מֵנְדָלֶ'ה", כפי שהוא מכונה), המונה כ־700 משפחות, מקיימת פולחן אישיות קיצוני שמציב את ההערצה והנאמנות לרבי מעל כל ערך אחר. האדמו"ר פיתח "שיטה" ביזארית בשם "שוואנצנות" (בתרגום מילולי: זנביות), שלפיה על החסיד לבטל את כל ישותו לרבי ולהקדיש לו את חייו. בזמן התפילה נדרשים החסידים להסתכל לעבר הרבי, וטקסטים של הקהילה מכילים משפטים כמו "שיוויתי הייליגר רבי (הרבי הקדוש) לנגדי תמיד", "הרבי הקדוש אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, נערץ ונקדש מעל כל דמות ודמיון", וכיוצא בזה.
השליטה הפנימית והתודעתית באנשי הקהילה מזכירה לכאורה התנהלות כיתתית: החסידים מצווים לשיר שירי נאמנות וכניעה לרבי בכל עת ובפרט בזמנים מקודשים, ולגייס עבור הקהילה סכומי כסף גדולים הרבה מעבר ליכולתם הכלכלית. מטריד במיוחד הדיווח על כך שהקהילה נוהגת להוציא מבתיהם ילדים שאחד מהוריהם אינו מגלה נאמנות מספקת למנהיג, ולהעביר אותם למשפחות אחרות.
הכי מעניין
כתות קיצוניות וסגידה למנהיגים אינם תופעה חדשה בדברי ימי האנושות, גם לא בתולדות הציבור החרדי. ואולם ככל שמדובר בחברה החרדית, קבוצות כאלה מתקיימות לרוב בפריפריה החברתית והדתית, במרחב התפר שבין חרדיוּת וחילוניוּת. הן מורכבות בעיקר מבעלי־תשובה ומתחזקים למיניהם, נפשות שבריריות הנוטות אל הקצה, שלא גדלו על ברכי השמרנות החרדית השגורה.
עוד כתבות בנושא
ואולם לא זה המקרה של ויז'ניץ־מרכז, כפי שמכונה הפלג המדובר. ויז'ניץ היא חסידות חשובה ומכובדת, הנטועה בלב ליבו של העולם החרדי ומקיימת קשרים ענפים עם קהילות רבות אחרות. די אם נציין בהקשר הזה כי אביו של ר' מנדל, האדמו"ר ר' משה יהושע הגר (נפטר ב־2012), כיהן כנשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, וכי גיסיו של ר' מנדל, חתניו של אביו, הם כמה מהאדמו"רים הבכירים בימינו.
המקרה של ויז'ניץ־מרכז נבדל מקבוצות אחרות מבחינה נוספת, מהותית יותר. הרושם המצטבר הוא כי מנהיג הקהילה המדוברת אינו ניחן בכריזמה ייחודית או בכוח אישיותי כלשהו שעשוי להסביר אולי את התפתחות הסגידה המופרזת כלפיו. בציבור החרדי הוא מתואר לרוב כאדם בעל רמה נחותה, שאינו מתאפיין בגדולה תורנית או אישית יוצאת דופן. מעין הודאה עקיפה בכך, אם תרצו, ניתן למצוא במשפט נוסף המופיע בפרסומים פנימיים של החסידות, וצוטט בכתבתו של יואלי ברים: "רבי הוא רבי גם אם אינו גדול בתורה, גם אם אינו שומר את איבריו, גם אם לא תיקן את מידותיו, וגם אם מתנהג נגד ההלכה".
אכן, מאות חסידיו של ר' מנדל'ה לא נהו אחריו בכוחות עצמם והצטרפו לחצרו מתוך משיכה אישית, לאחר שהוקסמו מדמותו הכובשת, אלא "ירשו" אותו כממשיכו של אביו, האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ – בדיוק כפי שקורה כמובן בקהילות חסידיות אחרות. מעדויות שונות עולה כי האיש ניחן כנראה בכישורים מניפולטיביים מסוימים שאפשרו לו לטוות את הרשת סביב חסידיו, אולם כישורים כאלה לבדם, עד כמה שהם קיימים, הם בגדר תוספת בלבד על גבי הבסיס האיתן של ירושת האב, שבלעדיה הוא היה אדם אלמוני לחלוטין.
האדמו"ר הקודם מוויז'ניץ ר' משה יהושע הגר, אביו של ר' מנדל | צילום: יהודי מאוד פשוט, מתוך ויקיפדיה
למודל ההורשה החסידי יש כמובן פגמים משלו, ואולם חשוב להבין כי ביסודו של דבר זהו מודל שמרני, שבמרכזו עומדת קדושת ההמשכיות והרב־דוריות. האדמו"רים החסידיים אכן מחזיקים בידיהם כוח השפעה רב כלפי אנשיהם, אך המנגנון הממסדי והקהילתי שבתוכו ומכוחו הם פועלים מצמצם את האפשרות שהם יעשו בו שימוש הרסני וקיצוני. יורש העצר החסידי, האדמו"ר לעתיד, עובר מילדות תהליך עיצוב והסללה שמדריך אותו לצעוד בנתיבים שסללו אבותיו שהם גם רבותיו – גם אם פה ושם הוא ירשה לעצמו לחרוג מהם קלות. האדמו"ר איננו פועל בחלל ריק, ולמרות הדימוי הרווח, הוא איננו יכול לעשות ככל העולה על רוחו; הוא מוקף במעגל של יועצים, עסקנים ובני משפחה הלוחשים על אוזנו, ויש גבולות ברורים ליכולתו לחרוג מן הציפיות והמוסכמות שמעצבות את תפקידו.
שבירת האיזונים
אותם איזונים ובלמים, הופרו ונשברו במקרה של ויז'ניץ־מרכז. נראה כי לפנינו מקרה ייחודי, תקדימי אולי, של שילוב חריג בין הכוח הממסדי שמעניק מנגנון ההורשה החסידי, ובין תאוות שליטה ופולחן אישיות פראי ושובר מוסכמות. לראשונה התגבשה בלב המיינסטרים החסידי המסורתי קהילה בעלת מאפיינים כיתתיים לכאורה, כזו שאנו נוטים לזהות עם כריזמה מתעתעת ועם קסם מיסטי אפל. וכך, תופעות שהיינו רגילים לשמוע עליהן בשולי החברה החרדית והדתית, צצות לפתע בלב בני־ברק, בקהילה חסידית ותיקה ומושרשת.
כדי להבין את שורשי צמיחתה של קבוצה מסוג זה, לא די אפוא בכלי הפסיכולוגיה והמיסטיקה, תחומי דעת שאנו נדרשים אליהם כדי לנסות להבין את נבכי הנפש הצועדת אחר גורו מתעתע ומתמכרת אליו ללא שיור. הפעם הדברים קשורים לתהליכים חברתיים ולמבנים סוציולוגיים, הרבה יותר מאשר לסבכיה וחולשותיה של הנפש הפרטית. נראה כי היכולת של קבוצה חדשה ותקדימית כזו לצמוח בלב החברה החרדית, מספרת בדרכה על משהו עמוק שהשתבש, ועל חברה שחלקים ממנה הולכים ומאבדים את הקשר עם השכל הישר ועם סדר החיים הטבעי, ואפילו עם אספקטים מרכזיים של המסורת עצמה. המנגנון עצמו יצא משליטה ומאיזון, וכעת הוא מהבהב לנגד עינינו באלף נורות אדומות.
האופן שבו התעצבה הקהילה המדוברת קשור גם להשתלשלות חריגה במיוחד במשפחת המלוכה הוויז'ניצאית. אחיו הגדול של ר' מנדל, ר' ישראל הגר ("שְׂרוּלְצֶ'ה"), הוגלה מבית אביו בצעירותו בנסיבות עמומות ושנויות במחלוקת, ונרדף במשך שנים רבות על ידי חסידי האב. לאורך התקופה הזו שימש ר' מנדל, האח הצעיר, כיורש העצר וכרב הקהילה. בשנות זקנתו של האב, ולאחר התאלמנותו ונישואיו בשנית, הוחזר הבן הבכור לחצר ולמעמדו כבן המועדף, ואילו הבן הצעיר הורד מגדולתו.
מה שהיה אמור להיחתם כמקרה משפחתי עגום, ואולי אף להיפתר בסיועם של עובדת סוציאלית מסורה או מגשר נבון, הפך לאירוע שהטריף קהילה חסידית גדולה. החסידים שחונכו תחילה להעריץ את בנו הבכור של הרבי, נדרשו לפתע לתעב אותו; ואז, במעבר חד, הגלגל התהפך, ומי שהיה אתמול ה"ממשיך" המקודש, הפך לבן הסורר. לאחר פטירת האב בשנת 2012, התפצלה הקהילה לשניים; מרבית החסידים נשארו לחסות בצילו של הבן הבכור ר' ישראל, ומיעוטם נהו אחר ר' מנדל. מכל מקום, נראה כי הטלטלה הרגשית והאמונית שחוו החסידים, שלא לדבר על המצע המעורער והמסוכסך שבתוכו גדל והתעצב המנהיג עצמו – הם חלק מהרקע לצמיחתה של קהילת ר' מנדל. במילים אחרות: אם דיברנו על שיבוש במנגנון ההורשה, הרי ששורשיו נעוצים כבר בדור הקודם של חסידות ויז'ניץ הבני־ברקית.
האדמו"ר מוויז'ניץ ר' ישראל הגר, אחיו הגדול של ר' מנדל | צילום: David Cohen/Flash90
קידוש הרבנים
אכן, ברחבי העולם החרדי והחסידי מביטים בהסתייגות ואף בסלידה על התנהלותם של האדמו"ר מוויז'ניץ־מרכז וחסידיו. ובכל זאת, נראה שהפרשה הזו איננה מעידה על עצמה בלבד, אלא על כר חברתי וסביבתי רחב יותר שקדם לה ומאפשר אותה. כך למשל, הסגידה למנהיג היא הקצנה של תהליך כללי יותר שהחברה החרדית כולה שותפה לו, של קידוש הרבנים והצבת הציות להם במרכז החיים הדתיים והציבוריים.
המקרה המוזר של ויז'ניץ־מרכז מלמד גם על חולשתה של ההנהגה החרדית, שגם אם היא מסתייגת עמוקות מהמתרחש שם, נמנעת מלהביע את ההתנגדות הזו באופן פומבי. מערך הכוחות והאמונות של החברה החרדית מקשה להוקיע קהילה שהיא חלק ותיק ובלתי נפרד מההיסטוריה הקדושה של תנועת החסידות, ושמנהיגהּ נבחר לתפקידו בהתאם לכללי המשחק. ערעור כזה עלול להוות מעין הודאה בפגמיה של השיטה, ולהציב סימני שאלה על המערכת כולה.
על כך יש להוסיף את הפיצול הפנימי של החברה החרדית והתגברות הצד הפדרטיבי שבה, כאשר כל מנהיג וכל קהילה מתמקדים בעצמם ובצאן מרעיתם, ללא כתובת מרכזית ואחריות קולקטיבית. בהקשר זה, אופייני הוא שהביקורות החריפות ביותר, למעשה כמעט היחידות, נגד ההתנהלות בוויז'ניץ־מרכז, נשמעו דווקא מפי אדמו"רי פלגים אחרים של חסידות ויז'ניץ הענפה, בני דודיו של ר' מנדל'ה, שמבחינתם הוא מכתים את מורשת המשפחה והשושלת.
במסגרת הוויכוח על השתתפותה של החברה החרדית בעול הביטחון והכלכלה של מדינת ישראל, אנו מרבים לשמוע על תהליכים של היפתחות, השתלבות, מודרניזציה וישראליזציה. הסיפור העגום של ויז'ניץ־מרכז מזכיר לנו כי ככל שתהליכים כאלה אכן קיימים, במקביל מתחוללות תנועות הפוכות, אולי נרחבות יותר, של השתבללות, הסתגרות ובועתיות, ושקיעה במחוזות הזויים. למרבה הצער, גם במישור הזה – כפי שעולה מדיווחים באשר לחוסר הטיפול של המשטרה בגילויי אלימות כלפי פורשים מן הקהילה – רשויות המדינה וגופי האכיפה עומדים מנגד ואף משתפים פעולה עם מנגנוני הכוח.