איגוד ארגוני הר הבית והמקדש רצה באמת ובתמים לשפר את המצב בהר, ממש כמו שאר אינספור הגופים האחרים שהצמיחה ברבות השנים הפעילות המבורכת למען המתחם.
בניגוד גמור למתחרה המרכזי – איגוד עולי הר הבית ודורשי המקדש – חתר איגוד ארגוני הר הבית והמקדש (סהדי במרומים ובארץ, שני אלה הם גופים אמיתיים לגמרי) לרקימת יחסי אחווה עם קציני המשטרה בשטח, עם מפקד ההר, עם מפקד המרחב, עם מפקד המחוז, עם המפכ"ל, עם ראש שב"כ, במידת האפשר גם עם מנהל הווקף וכמובן עם הדרג המדיני.
מלבד שני האיגודים הללו נוסדו חדשות לבקרים ארגוני גג נוספים לעולי ההר, עד שלא נשאר מקום על הגג ולא נותר תחתיו אף לא פעיל אחד לרפואה שיחסה בצילן של תנועות־אם חדשות. בין שלל התנועות הללו אפשר למנות את מנהלת הר הבית, את מנהלת ההר והבית, עמותת זעקת ההר, הבית של ההר, ההר של הבית ועוד היצע עצום של איגודים, התאגדויות, גופי־על ועמותות רשומות ללא כוונות רווח ובאמת ללא כל רווח. הבדלני מכל הארגונים הללו, אגב, שנוהג להשמיץ לא רק את הרשויות אלא גם את עמותות הפעילים המתחרות, עונה לשם "איגוד המאוחדים".
הכי מעניין
| צילום:
גופים מנהלתיים קיקיוניים צצים כפטריות אחרי הגשם בקצב גידול מעריכי מתוך צורך דחוף שעולה מהשטח או אפילו ללא כל צורך כזה, וחותרים למטרות הסותרות מכול וכול את אלו של הגוף האחר. אלו משבחים את ראש הממשלה ומשתלחים בכל הזדמנות בשר הממונה, אלו משבחים את השר הממונה ומוקיעים את ראש הממשלה, אלו מטנפים על זה ועל זה כאחד ומהללים לעומת זאת את המשטרה – ואלו תוקפים ללא מעצורים וללא אפליה את הרשויות כולן.
המשותף לכל המנהלות, האיגודים ועמותות הגג הוא שאף לא אחד מהם אוחז באמת בהגה השליטה בהר הבית. המציאות היומיומית בו מוסיפה להתנהל כמקדם, מניחה לשלל הפעילים הטרחנים לדברר אותה, לעקוף זה את זה בהודעות יח"צנות מתלהמות ותוקפניות, או לחלופין כאלה הנחשדות בצדק בפרגון מוגזם מדי, בואכה חנופה מביכה. יוקרתה של כל עמותה נמדדה במהירות שבה הצליח דוברה (בשכר) לשגר הודעה נחרצת לעיתונות ולעקוף את צבא הדוברים האחרים.
בכלל, על כל גוף שמקימים הפעילים צץ מיד גוף מתחרה. אל מול "ישיבת דביר המוצנע איחוד" צצה "ישיבת דביר מאוחד". אפילו על הזכות להביא לציבור את שיעורי התורה הנאמרים בהר נאבקות ביניהן שלוש קבוצות ואטסאפ שונות: דברי תורה מהר הבית, דברי תורה מהר־הבית ודברי תורה מישיבת הר הבית (גם הפרט הזה אמיתי, אגב). תנועת עידוד ההשתטחות "כורעים ומשתחווים" נאלצה מידית להתמודד עם ייסודה של תנועה מתחרה שנאבקת בה מרה: "כורעים ומשתחווים ומודים".
כתבי החדשות כבר נלאו מהצפה בעשרות הודעות דוברות על כל צעד מפוהק. למשל: התקנת ארונית נעליים בכניסה, ואף מרגש מכך – התקנת ארונית נעליים נוספת כעבור יומיים מצידה השני של מבואת הכניסה הצרה, כמו גם הנפקת אישור משטרתי היסטורי לפנות את האשפה מתאי האכסון בכניסה (גם זה אמיתי לגמרי, יש לומר).
מהתאים נשלף גיבוב של חפצים ועצמים שונים ומשונים. כל מה שלא הורשה לבוא בשערי ההר בעידן מן העידנים מסיבות הלכתיות, מסיבות של נוחות או סתם עקב תבהלה שלטונית מהסוג הרגיל הצטבר בתאים ונשכח שם בשני העשורים שחלפו: ספרי תהילים ששכנו שם במשך חודשים ושנים בשלום לצד עותקים של הברית החדשה, ספרוני תיקון הכללי, צלבים בכל הגדלים, סידורי תפילה, המוני נעלי עור בודדות שבת זוגן אבדה כבר בדור הקודם, כיפות כותל, ציציות, תפילות הדרך ושלל דברי מאכל ובגדים מעופשים.
כעת, עם השבת הסדר הציבורי על כנו, הוטבעה על כל מתלה שנקבע בכניסה בחסות האיגוד ובחסדה של המשטרה חותמת של תנועת אזרחיות ואזרחים למען המקדש, כי חשוב שכל מעיל שנתלה שם ידע בדיוק מי מיטיבו.
במקביל, עימות סוער ורב שנים על הזכות להציב בכניסה נעלי קרוקס לטובת העולים הסתיים בפשרה – על נעלי ימין הוטבע חותמו של כולל ציון המצוינת, ואילו על שמאל חותם ישיבת מעלים בקודש. הפילוג בין נעל ימין לנעל שמאל יצר בעיה הלכתית־לוגיסטית חדשה: עולים שהגיעו וגילו שנותרו רק נעלי ימין במידה 42 נאלצו לקפץ על רגל אחת לאורך כל המסלול כדי לא לפגוע בריבונות של העמותה המתחרה.
ב"איגוד", כלומר זה המסוים המחזיק במדיניות "עלינו לשבח", ישבו ימים ולילות על ניסוח כרוז הודיה מעוצב למשטרה, על כך שלראשונה הניחה להעניק חזות סבירה למבואה. אגב, הדיון הפנימי בעניין הנוסח הרצוי ארך זמן ממושך בהרבה מאשר פעולת הניקוי עצמה. כשעלה השחר הגיעו שם סוף־סוף להסכמה: הוחלט להקפיד שההלל וההודאה ישתפכו בהודעה לפחות כמו ערימות האשפה שהוצאו מהתאים במבואת הכניסה.
מתברר שגם בנוגע לאחת ההתקדמויות המשמעותיות ביותר של הפעילים בעת האחרונה, האפשרות להכניס להר דפי תפילה מאושרים, נרשמה מאחורי הקלעים דרמה לא פשוטה. מאות מרכיבי האיגוד נאבקו על הכרה בכל אחד מהם בדמות הוספת הלוגו שלהם על דפי התפילה. משהתברר שאין מנוס מלהיכנע לדרישה הזו, הדבר הביא לכך שכמעט לא נותר מקום לתפילה עצמה בדפים. עקב כך, במקום פסוקים העולים משננים את שמות הארגונים. מאחר ש־42 ארגונים התעקשו להופיע דווקא בראש הדף, הפך הטקסט של ברכת "רצה" לקטן עד כדי כך שהעולים נאלצו להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לפענח אותו.
פורום דורשי ציון הגיש עתירה דחופה במחאה על שהלוגו של מנהלת ההר והבית מופיע בפונט נרקיסים גודל 14, ואילו הלוגו של איגוד המאוחדים מופיע בגודל 11.5 בלבד: "זוהי פגיעה אנושה ברגשות העולים ובהיררכיה המקודשת". הדיון הסתיים לבסוף בפשרה מעוררת תקווה: דף התפילה יהיה בפורמט "אקורדיון" באורך מטר – 25 סנטימטרים תפילה, ו־75 סנטימטרים שיוקדשו לקרדיטים, תארים ורשימת תורמים.
ההתגוששויות בין מחנות העולים ובין עצמם יוצרות בחלק מהמקרים מצבים מוזרים אפילו יותר. כזה הוא למשל סיפורו של עורך דין בכיר החבר בקבוצות העולים, אחד מרבים במקצוע הזה, האוחז בתפיסה שיום שלא עתרת בו לבג"ץ הוא יום מבוזבז. מתוך המון רצון טוב לסייע, וכל אלפי ארגוני ההר הם בעלי המון רצון טוב לסייע, הוא סבר שאת התרומה שלו למאבק הוא ישיג באמצעות אילוץ הדרג המדיני להיפגש ולדון עם הפעילים. כך השיג לאחרונה צו מבית המשפט שמכריח את השר הממונה להיפגש בתדירות של פעם בשבועיים עם איגוד הפעילים.
בהתחשב בכך שאשת השר עומדת בראש האיגוד, הישגו המרכזי של עורך הדין רב הפעלים הסתכם אם כן בהטלת צו שיפוטי הפוקד על השר להיפגש עם אשתו. בסעודת ערב שבת, במקום להגיש את המרק נדרשה הרעיה להגיש לשר עותק של הצו השיפוטי: "על פי החלטת בג"ץ, המפגש הזה מוגדר 'דיון אסטרטגי על עתיד ההר'. אנא דון איתי בבקשה על אופי השינויים הבאים בהר, או שאיאלץ להגיש בקשה לביזיון בית המשפט".
צו ביניים שהשיג בבג"ץ עורך דין אחר מן הפעילים, אף הוא מלא כוונות טובות כרימון ונחרצות של קדושה שרק בקרב פעילי ההר אפשר למצוא כדוגמתה, אילץ את המשטרה להחרים סוכריות שחולקו בכניסה ונשאו את חותמו של כולל ציון המצוינת, ולאסור על חלוקתן. הסיבה: על גבי העטיפה לא ניתנה במה שווה לאזכור כלל הארגונים (לא היה מספיק מקום על העטיפה) – מה שיצר להבנת העותרים חזות מטעה שעל פיה עמותה בודדת מחזיקה בכל המניות על הנגשת ההר והכניסה אליו.
כשהתבררו ממדי השערוריה, בתוך דקות הוציאה עמותת "ההר שלנו ורק שלנו" הודעת גינוי חריפה: "גזל סמכויות! חילול הקודש! מבואת הכניסה היא נכס לאומי שאין להעניק לגוף פרטי אחיזה בו". המשטרה, שנקלעה לקו האש, נאלצה מאז לאפשר לארגונים להצמיד לכל צלחת כיבוד שלט המעלה על נס את זהות המממן.
בקודש פנימה ממשיכות האבנים לשתוק את שתיקת הדורות, אך בחוץ, במאות קבוצות הוואטסאפ העיקריות של הפעילים, מוסיפה להתחולל מלחמה על כל נטילת חסות ועל כל פרסום שיווקי בנוגע לנעשה לפני ולפנים. כן, האיסור החמור כל כך להזניח את קודש הקודשים מחייב את כל החרדים לגורלו להבליט עוד קצת את הלוגו.