ההקלה המסוימת בהגבלות המשטרה בהר הבית - כן, דווקא ההקלה - מעמידה את היהודים שומרי המצוות העולים אליו בפני אתגרים חדשים. ההיתר ההיסטורי להשתחוות במקום שהתנ"ך מלא בפסוקים המתארים את ההשתחוויה בו, וזאת לאחר לפחות אלף שנות הפסקה, מספק בשנה וחצי האחרונות תמונות שלא ייאמנו, כמו למשל זו שצולמה שם בבוקר יום שלישי השבוע.
קיים במקורות איסור להשתחוות על רצפת אבנים. לכן בימים הנוראים, בבתי הכנסת, מקפידים לחצוץ בין המשתחווים ובין הקרקע בעזרת בד או מטפחת. אולם בהר הבית המקודש, שמשמעו בפועל כיום רק צידו המזרחי של ההר, מה שבכל מקום אחר נחשב איסור הופך לדעת רבים למצווה המרכזית – זו שיהודים טרחו והגיע הנה בשבילה עוד בימי הבית. "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'".
לכן, מאז התמורה ההיסטורית הפכה התפילה בהר לאירוע שונה לחלוטין מהתפילה היהודית בכל נקודה אחרת על פני תבל. כאן משתחווים ממש; לא רק קדים באופן סמלי או מניחים את הראש על הזרוע, לא רק כורעים כמו המוסלמים, אלא נופלים אפיים ארצה. בכך מבטאים המתפללים התבטלות מוחלטת כלפי בורא עולם הכל יכול.
הכי מעניין
הדבר הופך למאתגר במיוחד בימי גשם, כמו זה שירד בשטף בהר בבוקר יום שלישי.
עקרונית, מבחינת ההלכה אפשר לפרוש בד או יריעת ניילון על הרצפה ודי בכך שהמצח נוגע באבני המקום, אולם רבים מהעולים אינם משגיחים על הזוטות הללו - וללא עכבות, היסוסים או התלבטויות משתטחים ישירות על הרצפה הקפואה והמוצפת.
בקרב העולים להר קיימת תודעת שליחות עמוקה. הם מבינים היטב שהם מייצגים במתחם הזה הרבה יותר מאשר את עצמם. מרשים במיוחד היה מראהו של אחד העולים – חרדי המשמש כרב צבאי בבקעה – כאשר כולו ספוג מים והוא מתחנן לשוטר לאפשר לו לשהות עוד כמה דקות במקום הקדוש בעולם. מרשימים לא פחות היו ריקודים סוערים של חבורה יחפה במזרח ההר בעיצומו של שבר ענן.
בליבי חשבתי אז שהקדוש ברוך הוא ודאי שמח לראות את המסירות הזאת, שהיא כל כך בלתי מובנת מאליה: אחרי הפסקה ארוכה מאוד היהודים שבו להשתחוות בהר, והם מלאי בוץ וגם מלאי אושר.