1. יש לי בת בגיל של יוסף איזנטל ז"ל. מותו הטרגי הוא התגשמות כל הסיוטים ההוריים כולם. הילד יוצא מהבית בשעת אחר הצהריים, ספק אם הוריו מספיקים אפילו להיפרד ממנו כיאות או לבקש ממנו להיזהר – הוא הרי בסך הכול הולך להשתתף עם חבריו בהפגנה, לא משהו חדש או יוצא דופן במיוחד – ולא חוזר יותר לעולם. הורה לא אמור לקבור את ילדו. ילד בן 14 לא אמור למות בטבורה של עיר. אני מביט בפניו ובעיניו של יוסף ז"ל והדמעות זולגות מעצמן. איזו טרגדיה. נשבר הלב.
2. חסימת כבישים היא אלימות לכל דבר ועניין. חופש התנועה הוא זכות יסוד בסיסית ביותר בעולם דמוקרטי תקין, וכל שיבוש שלו הוא פגיעה אנושה במרקם החברתי הסדיר. העובדה הבלתי נסבלת שחסימות כבישים נורמלו במדינת ישראל היא אות קין לכל מי ששותף ביצירתה, החל בראשי ארגוני מחאות מכל הקשת הפוליטית הישראלית, עבור במשטרה שמכילה הרבה יותר מדי, וכלה במערכת המשפט, שבקריצת עין ואף יותר מכך מאפשרת את החרפת המצב הבלתי נסבל שבו הישראלי הממוצע יוצא מהבית ברכב ולא יודע מתי יחזור הביתה, כי מי יודע איזו קבוצת אוכלוסייה תחליט לחסום היום את דרכו.
עוד כתבות בנושא
מותו הטרגי של יוסף איזנטל צריך וחייב להיות הרגע שבו מדינת ישראל מחליטה שמספיק ודי. אין יותר חסימות כבישים. לא לקפלינסטים ולא לביביסטים, לא לאתיופים ולא לחרדים, לא לבדואים ולא למתנחלים. גם כך עלייה על הכביש בישראל היא כניסה למצב לוחמה, הפקקים נוראים והאדיבות מאיתנו והלאה. ממש אין צורך בהוספת שמן של חסימות לגחלים הלוחשות הללו. תנו לנהוג בשקט.
הכי מעניין
3. עד שהחברה הישראלית תתאפס על עצמה, אין ברירה לנו ההורים אלא לקחת אחריות על ילדינו. נכון, אין ולא תהיה לנו אף פעם שליטה מלאה על מעשיהם כשאנחנו לא לידם. אבל כאמור, אין ברירה. לפני כל יציאה של הילד לרחוב, אנחנו צריכים לשנן מולו את כללי הבית והמשפחה ולהבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהכללים הללו שרירים וקיימים גם ברחוב. לפעמים הם יתלוננו שאנחנו נודניקים. לעיתים הם ימרו את פינו ואולי יעשו דווקא. ובכל זאת, חינוך ילדינו מתחיל ולפעמים גם נגמר אצלנו, ההורים. עדיף להתמודד עם ילד שמתלונן על כך שאנחנו מציקים לו מאשר למרר בבכי בהלווייתו. הנה כי כן, זו המשוואה שעומדת בפנינו.
4. אחת התלונות המרכזיות שנשמעו מפיהם של דוברים חרדים בשעות וביממות שאחרי מותו של יוסף ז"ל הייתה: אם היה מדובר בנער חילוני או דתי־לאומי, המדינה הייתה רועדת. ראיתי הרבה תגובות שמטאטאות את הלך החשיבה הזה מתחת לשטיח הישראליות, ואני חושב שהן מוטעות. זה נכון. השאלה היא מה הסיבה ומה המסובב. יש אינספור מחקרים המוכיחים כי אנשים מתחברים לטרגדיות אישיות כשהם מזהים את האדם שמולם כקרוב אליהם מבחינה תרבותית או לאומית. אם ניקח דוגמה קיצונית, ברור שתאונת דרכים שנהרגים בה חלילה עשרה ישראלים תעניין את הישראלים יותר מאשר תאונת דרכים שנהרגים בה חמישים אוגנדים או מלזים, למשל.
האמת המרה והעצובה עד מאוד היא שיש המוני ישראלים שרואים את תמונתו של יוסף איזנטל ז"ל, ולא מזהים בו את עצמם. יוסף כמובן לא אשם בכך. גם לא הוריו, משפחתו או סביבתו. אבל הגיע הזמן שמנהיגי הציבור החרדי יתעוררו ויבינו איזה נתק איום ונורא הם גורמים במעשיהם ובהתנהלותם בין עם ישראל שאינו חרדי ובין הציבור החרדי. ככל שהמנהיגים הללו עושים יותר מאמצים לגדר את המחנה, לבצר אותו, לעשות הכול כדי שכמה שפחות ממנו יזלוג החוצה, כך הציבור הישראלי הולך ומתנכר לחרדי הממוצע.
יוסף אייזנטל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
לא כי הוא שונא אותו. זה שקר. הישראלים ברובם המוחלט לא שונאים חרדים. המצב גרוע הרבה יותר – רוב הישראלים אדישים לחרדי הממוצע. הם מתעבים את העסקנות שלו, את המסר שיוצא מההנהגה הפוליטית שלו. הם לא מכירים את אבריימי השוחט, יוסי המורה ופייגי המתכנתת. כי יש מי שעושים הכול כדי שלא יהיה כזה קשר. וכשהטרגדיה הישראלית הזו פוגשת את הטרגדיה הפרטית של הנער יוסף ז"ל, נוצרת מכפלה של כאב וחוסר אונים.
5. שמעתי את דבריו של אבי הנער בהלוויה. ראיתי את התנהגות ההמון שהשתתף בה. אני כותב את הדברים לפני הלילה הראשון שאחרי הטרגדיה, אבל אין לי ספק שלא יהיו התפרעויות בשכונות החרדיות. לא יהיו מעשי נקם. לא יהיו לינצ'ים. יהיה כאב, יהיה זעם, אבל תהיה בעיקר קבלת הדין וניסיון להשתפר רוחנית בעקבות המקרה הנורא. לחברה הישראלית יש המון מה ללמוד מהעולם החרדי. זה עולם מלא חסד, מלא באהבת אדם אמיתית, יכולת מופלאה לעלות מתהומות לגבהים באמצעות אמונה תמימה ועזרה הדדית.
מצד שני, לעולם החרדי יש הרבה מה ללמוד מהחברה הישראלית – והמלחמה בשנתיים האחרונות הוכיחה זאת מדי יום.
אנחנו לא צריכים להיות דומים. בטח לא זהים. אבל במקום להעמיק את הפירוד והניכור, הגיע הזמן שנקום ונכיר. שנלך וניפגש. שנדע לקחת זה מזה את הדברים הטובים, כשהתנאי הראשון הוא להכיר בכך שכל אחד מאיתנו באמת מעוניין שיהיה פה טוב. הלוואי שמותו הנורא של יוסף איזנטל ז"ל יהיה הגפרור שיצית את אש האהבה והאחדות האמיתית שאנחנו זקוקים לה כל כך, ושתקרה רק אם נדע להתעלות מעל העסקנות, הפוליטיקה והאינטרסים הצרים והמיידיים.