מרוב עיסוק בסרבנות הגיוס החרדית, הפכנו כולנו למומחים היסטוריים לסוגיה. כולנו כבר יודעים שהבעיה התחילה כשבן־גוריון הסכים לפטור 400 תלמידי ישיבה מחובת שירות בצבא. כולנו גם שמענו שההשתמטות גאתה בעקבות כריתת הברית ההיסטורית בין החרדים לליכוד עם עליית בגין לשלטון ב־1977. הדיון הציבורי הסוער סביב חוק הגיוס עוסק בעיקר בשאלה מה צריך לעשות כדי להביא אותם סוף־סוף לבקו"ם, לא על מה שהיה.
ובכל זאת, הנה שאלה על מה שהיה: מתי התחילה קופת המדינה לפנק את החרדים שלא מתגייסים ולעודד למעשה את השתמטותם? מותר לנחש שישראלים מעטים בלבד מסוגלים להצביע על נקודת הזמן הקריטית הזו, מפני שהיא לא משכה בשעתה תשומת לב תקשורתית, ומודחקת עד עצם ימינו. רמז: זה קרה לפני המון שנים, לאו דווקא תחת ממשלות בסגנון הממשלה ששולטת כאן היום ומוכפשת קשות בגלל הזרמת "הכספים הקואליציוניים" לחרדים (ולמתנחלים).
עד מהפך 77' רוב תלמידי הישיבות, אלה שתורתם הייתה באמת אומנותם, חיו חיי עוני. בתי המדרש בבני־ברק ובנותיה התבססו על תרומות בעיקר. ממשלת הליכוד הראשונה בראשות בגין הייתה זו שהחליטה להעביר לישיבות מימון ראשוני מקופת המדינה. בתקופתה גם הוחלט על הטבות מסוימות נוספות ל"חברת הלומדים". עם זאת, הסכומים היו זעומים ביחס לאלה שהוזרמו לאותה חברה בעקבות מהפך 92' ומהטבות הענק שהורעפו עליה כשהשמאל חזר לשלטון. בבת אחת הן קפצו מ־150 מיליון שקלים לשנה, בשלהי ממשלת שמיר, ל־450 מיליון, וזו הייתה רק ההתחלה, אם כל חטאת.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
יצחק רבין נזקק לחרדים כדי להקים את ממשלת השמאל שלו. שותפיו החרדים הבכירים אז היו מנהיגי ש"ס, הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי. רבין הסכים לשלם להם ביוקר כדי לרתום אותם למהלכי הנסיגה המתוכננים שלו. הוא השווה את תנאי התקצוב של רשת אל המעיין לחינוך הכללי, בלי לדרוש ממנה בתמורה לימודי ליבה וחינוך לאזרחות טובה ולשירות צבאי. בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בקיץ 92' נכלל סעיף מהפכני בניסוח יבשושי, לאמור: "הממשלה תשתית את היקף התקציבים, לרבות תקציבי פיתוח, הניתנים לתרבות ולחינוך יסודי, תיכוני וגבוה ולתלמידי ישיבות ות"תים על בסיס אחיד ושוויוני".
רבין ושאר אגפי הקואליציה הליברלית־חילונית שלו לא שיערו את ההשלכות התקציביות העתידיות של השוואת תקציבי החינוך החרדי לחינוך הממלכתי, שלא לדבר על ההשלכות הפדגוגיות. תהליך השלום עם הפלסטינים סימא את עיניהם. הערבים קיבלו שטחים, ש"ס – המון כסף. החל משלהי 92' זכתה רשת החינוך שלה למעמד יוצא דופן בחוק יסודות התקציב. לכאורה זה היה מהלך של מנהל תקין שנועד לעצור העברת תקציבים מתחת לשולחן ("כספים ייחודיים"), אך בפועל שוחד: אוסלו תמורת שלמונים, ערפאת במקום שיעורי מתמטיקה ואנגלית.
שערי גן העדן התקציבי נפתחו בפני אל המעיין, שעד אז הייתה רשת חינוך בלתי אטרקטיבית, הנזקקת לשנורר כספים קואליציוניים. הורים דתיים רבים, יוצאי ארצות המזרח, לא שלחו עוד את ילדיהם לגני הילדים ולבתי הספר הממ"דים, כי אם למוסדות החינוך של ש"ס, שנועדו להציל אותם מסכנת התפקרות. זו הייתה מטרה לגיטימית בהחלט, אך למרבה הצער היא גררה את הזנחת ההשכלה הכללית. כך התפתח בהדרגה תהליך החרדיזציה של הציבור הש"סניקי. עד שנות התשעים הציבור הזה שירת בצה"ל כמו הציונות הדתית, אולם בדור האחרון הושלם יישור הקו של אברכיו עם האברכים האשכנזים. היקף תופעת הפטור מגיוס לצבא נסק פלאים.
עוד כתבות בנושא
התמיכה התקציבית בחרדים הגיעה לשיא בתקופת ממשלת ברק, מיליארד שקלים לפי מדד 2000. אומנם בתקופת ממשלת שרון הראשונה התמיכה התכווצה, עקב הקיצוץ האכזרי בקצבאות הילדים והעובדה ששרון לא נזקק לש"ס וליהדות התורה כדי לכונן קואליציה יציבה, אבל ב־2005 שרון נזקק להן פתאום מאוד, בגלל המרד בימין לקראת ההתנתקות. בלי תמיכה חרדית הוא לא היה מצליח להעביר את תקציב 2005. ארבעה חודשים לפני עקירת גוש קטיף התקציב עבר הודות לאצבעותיה של יהדות התורה בראשות חסיד גור, הרב יעקב ליצמן. שרת החינוך לימור לבנת חתמה על תקנה שהכפילה את מלגת האברכים. תקנה ממשלתית נוספת הכלילה אותם ברשימת הזכאים לקבל הבטחת הכנסה, ובעצם עודדה אותם שלא לעבוד. זרימת האברכים מבתי המדרש לעולם המעשה הידלדלה מאוד.
אם לסכם: ממשלות רבין ושרון הושיטו סעד תקציבי דרמטי להשתמטות החרדית, למען השלום או ההיפרדות. שום ממשלה אחרת שכיהנה פה בינתיים אינה פטורה מעוון דומה, אבל רבין ושרון ראויים להירשם בהיסטוריה כמעודדים בולטים במיוחד של תמרוץ החרדים שלא לשרת בצבא ולא להשתלב בשוק העבודה. אגב, מומחה להיסטוריה תקציבית סיפר לי כי במסגרת הטבת התנתקות נוספת, שרון גם הוסיף עשרות מיליונים לתקציב 2005 של מודיעין־עילית. לא יפה שעדיין אין שם רחוב על שמו או על שם רבין.