היי, תראו, מכאן נוסעים לתל-אביב: למה אין שילוט להר הבית בעיר העתיקה?

לאן חשוב לכוון את הנוסע סביב העיר העתיקה? ובכן, על פי הכיתוב בשלטים – לכותל המערבי כמובן, לשער האשפות, לעיר דוד, לטיילת העופל, להר הזיתים, ליד אבשלום, לרובע היהודי, לשילוח, להר ציון, למרכז דוידסון, לראס אל־עמוד, לוואדי ג'וז, לכנסיית פטר גליקנטו, לקבר דוד המלך, למרתף השואה, למרכז העיר ואפילו לתל־אביב. ולאיזה אתר חשוב שהשלטים הללו נמצאים למרגלותיו שכחו לכוון? נכון, להר הבית.

האומנם שכחו? רגע, אחד השלטים מפנה אל אתר מסתורי הקרוי "המשעול האחרון". יותר מ־18 שנות מגורים בעוטף העיר העתיקה לא הכשירו אותי לפענח את זהות האתר הזה, וגם ChatGPT נותר חסר אונים, אפילו אחרי שהרחיק לכת ובדק לשם כך מפות עתיקות מהתקופה העות'מאנית וקודם לה. הצ'ט, מאוכזב משהו, סיכם בכך שסביר שאין אתר בירושלים הנקרא כך. בצר לי פניתי לאחד מבכירי המומחים לתולדות עיר הקודש, ד"ר אייל דוידסון, והוא פתר למעני את החידה: "המשעול האחרון", הסביר, "הוא כינוי ישראלי חדש ולא מוכר לשביל היורד מדרך העופל אל קברי הקדרון, כינוי שהומצא בשנים האחרונות כדי לקרוץ לתיירות הנוצרית. אין לו כל משמעות היסטורית ואני גם לא יודע אם יש מי שמשתמש בשם הזה בפועל. הרעיון מאחורי השם הוא לרמוז לדרך שעשה ישו בדרכו מהר הזיתים להר הבית בתחילת עשרת הימים האחרונים לחייו".

את הכינוי "המשעול האחרון" המציאו אפוא פרסומאים דוברי עברית לציון המסלול שישו צעד בו בפעם האחרונה בחייו. מה עולה מכאן? שכותבי שלטי הדרכים השקיעו מאמצים להפנות את הנוסעים לכל אתר ואתר ועד למשעול האחרון, אתר שחשוב (אולי) לבני הדת הנוצרית, אך לצד הסברת הפנים לתייר התעלמו כליל מהאתר המרכזי לדת הרוב במדינת היהודים. למה בעצם? האם מישהו מאיתנו באמת חושש שדי באזכורו של הר הבית על שלט דרכים כדי לעורר זעם אסלאמי בלתי נשלט? או שמא הגורם העלום הקובע את תוכן שלטי הדרכים בישראל חש אי נוחות מהתייחסות פומבית למקום הקדוש ביותר ליהודים? ומה זה אומר על מדינת ישראל, המתאמצת כל כך להתייחס למוקד התפילות היהודיות לאורך אלפיים שנה כאל חצר אחורית בלתי נגישה, אף על פי שהוא הסיבה המרכזית לכך שחזרנו לכאן לבסוף?

אלו לכאורה שלטי הכוונה, אבל קריאת הכיוון בהם משובשת לחלוטין, וקיימים כמה רמזים לכך שאין מדובר בשכחה אלא בניסיון השכחה מכוון. פעילי תנועת "הראל" תולים בשנה האחרונה ברחבי הארץ שלטי הכוונה ל"הר בית ה'", כתגובה למה שנראה כמדיניות מכוונת שבמסגרתה אין בישראל כלל שלטים המפנים להר הבית. אולם שלט "הר בית ה'", שנתלה סמוך לחומת העיר העתיקה, על אחד ממקבצי השלטים המצולמים כאן, הוסר מיד בידי פקחי העירייה, ובמקומו הוצבו השלטים המפנים – כמה סמלי – לתל־אביב ול"מרכז העיר". בימי קדם היה הר הבית מרכזה של העיר ומוקדה של הארץ, אבל בישראל תשפ"ו, ערב החג המציין את שחרור המקדש ואת הדלקת המנורה בו, מרכז העיר עבר הרחק מערבה מכאן, שלא לדבר על ליבת החיים הישראליים שאחדים מהשלטים מפנים אליה – תל־אביב. ראוי גם לציין שהמדינה טורחת להציב מדי רמדאן שלטים ניידים בערבית המכוונים את המוסלמים בעיר העתיקה ובמבואותיה למסגד אל־אקצה.

בזה עוד לא מיצינו את מלוא התסביך הישראלי בעניין. כי אפילו במבואת הכניסה להר, כלומר בשער היחיד מעשרת שערי ההר המיועד לאלו שאינם מוסלמים, אין כל שלט המעיד שזו הכניסה להר הבית. הבאים נדרשים לנחש או להסתמך על ידע מקדים כדי להבין שמכאן נכנסים אל המתחם המקודש. מבואת הכניסה הזו, שבשנה החולפת עברו דרכה כ־60 אלף יהודים ובשנים כתיקונן עולים בה גם מאות אלפי תיירים – רוחבה כמטר בלבד, וגם זה הוצר בחודשים האחרונים עקב עבודות במקום. אם לא די בכך, השער פתוח רק למשך חמש שעות וחצי בימים א'־ה', לא כולל חגים מוסלמיים, שהוא נעול בהם.

על אף הניסיונות להותיר את המקום הקדוש בעולם בלתי נגיש ובלתי מוכר, המוני תיירים נוהרים לאתר הזה - ובשנים האחרונות גם לא מעט יהודים. לפיכך דוחק תמידי ועומס בלתי אפשרי שוררים בכניסה היחידה המיועדת לכל מי שאיננו מוסלמי. כדי להשלים את תמונת ההזנחה נציין שמשתי עמדות הבידוק במבואה, פתוחה דרך קבע רק אחת. הסיבה הרשמית היא מחסור במאבטחים, אבל אולי מתבקש להסיק מכל האמור שזו איננה הסיבה האמיתית. למישהו חשוב מאוד להשאיר את ההר בלתי נגיש, ולהותיר רושם גרוע במיוחד במי שצלחו בכל זאת את דרך הייסורים אליו. ואגב, קיימת בכל זאת דרך להבחין בכך שזוהי הכניסה להר הבית, הודות לשלטי הרבנות המוצבים ממעל וטוענים שקיים איסור תורה חמור לעלות אל ההר. מכלל לאו אפשר לשמוע הן, ולהסיק סוף־סוף שזאת הכניסה אל האתר המקודש.

בהתייחסות לנפקדותו של הר הבית משלטי ההכוונה של מדינת ישראל אפשר לראות עיסוק בזוטות, מהומה על לא מאומה. אולם כשמוסיפים לכך את העובדה שההר נעדר גם מחוק המקומות הקדושים לטובת אתרים שאולי קדושים יותר ליהדות, כדוגמת קבר חבקוק, יד אבשלום ומערת אליהו בכרמל, וכשרואים את הדאגה הממשלתית הממומנת והמשומנת להסדרת "העלייה לרגל" למירון או לאומן לעומת הניכור הממסדי לקודשי ישראל המקוריים, וכשמבחינים באדיקותם של גורמי כוח שלטוניים בהרחקת יהודים ששרו "התקווה" בהר אבל לא עושים זאת כשמוסלמים מסיתים בו לרצח יהודים – אפשר להסיק מסקנה ודאית אחת בנוגע להיעדרו של ההר משלטי הדרכים סביבו: זאת לא טעות תמימה.