בקרוב בהר הבית? ההיסטוריה והשינוי של מערכת המכפלה

בשבועות האחרונים התנתקה מערת המכפלה משליטת הווקף. האירוע התקדימי, שלא מעטים משוכנעים כי בקרוב ייושם גם בהר הבית, מעורר תשומת לב לדמיון המפתיע בין המאבקים בשני האתרים הקדושים

מערכות החשמל, המים ואמצעי הבטיחות במערת המכפלה אינן נמצאות עוד בשליטתו של הווקף המוסלמי - כך התבשרנו בשבועות האחרונים. האחריות הועברה לישראל באופן מלא, לאחר תהליך הנדסי ומשפטי ארוך שנמשך חודשים.

עד היום החזיק הווקף ב"יד על השאלטר", כלומר בארון החשמל המרכזי ובברזי המים העיקריים של המערה. השליטה הזאת הקנתה לו יכולת מעשית להחשיך את כל האזור בלחיצת כפתור, כולל את מצלמות האבטחה הצה"ליות.

מדובר בעוד צעד אחד במאבק ארוך שנים ורב־מהמורות על אופייה היהודי של המערה. מי שעושה סדר בעניין ומסגיר בין השאר את האופי הזהה של המאבק על האחיזה היהודית במערת המכפלה והמאבק היהודי על הר הבית – אם כי בהפרש של עשורים רבים – הוא משה אוריאל במאמר שפרסם ב־2022 בקובץ מחקרי יהודה ושומרון, ששמו "קובעים מציאות: כיצד שינו מתנחלי חברון את מעמדה של מערת המכפלה בשנים 1968־1980?".

במאמר מסופר כיצד פרץ הרב שלמה גורן למערת המכפלה במלחמת ששת הימים בעזרת לום, הניף דגל ישראל, והכניס אליה ספר תורה. עד שחרורה בידי צה"ל, במשך 700 שנה נאסר על יהודים להיכנס למערת המכפלה ואף לעבור את המדרגה השביעית. כמה ימים אחרי שחרורה נפגש שר הביטחון משה דיין עם נכבדי העיר, ובעקבות הפגישה הורה להוריד את הדגל מפתח המערה - מעשה שראה בו התרסה - וכן לפנות את ציוד בית הכנסת שהכניס הרב גורן.

דיין החליט בין השאר להגביל כניסת מבקרים שאינם מוסלמים למערה לשעות מעטות ביממה, ולאסור על יהודים להתפלל בה. כמו כן הוטל איסור על הכנסת ספסלים למערה, שכן המוסלמים יושבים רק על שטיחים במסגד. דיין הותיר את האחריות לפתיחת שערי המערה בידי הווקף, וכך גם את האחריות לניקיון המערה ותחזוקתה. הוא אסר להניף שם דגל ישראל אפילו ביום העצמאות.

אולם היהודים לא ויתרו. בעקבות פניות חוזרות ונשנות של עו"ד אליקים העצני, שאיים לעתור לבג"ץ בעניין איסור הכנסת ספסלי ישיבה למערת המכפלה, ולאחר מכתב של מתיישבי חברון לראש הממשלה גולדה מאיר שבו השוו את איסור הכנסת ספסלים לנוהג בכותל בזמן הבריטים, הותרה לקראת חג הפסח תש"ל־ 1970 הכנסת ספסלים לחלק מהמערה בזמנים המותרים לתפילת יהודים. המתיישבים בחוכמתם הכניסו למקום ספסלים כבדי משקל שהקשו על הוצאתם, ואלה נותרו במערה עד עצם היום הזה.

המאבק הבלתי פוסק בשטח גרם לכך שסוגיית המערה שבה ועלתה ולחצה את הממשלה, עד שב־1972 תפילת יהודים הותרה באולמות אברהם ויעקב בכל ימות השנה. כמו כן הוכנסו אליהם ארון קודש, בימה ושולחן, ומחיצות ניידות להפרדה בין נשים לגברים ובין יהודים לערבים. ב־1975, בעקבות העצמת המאבק, הרחיבה הממשלה את שעות הפתיחה וקבעה שיהודים יוכלו להיכנס למערה כמעט בכל שעה.

בדו"ח משנת 1976 דיווחו המוסלמים שהיהודים הכניסו בשנים שקדמו לכך שוב ושוב יין למערה, מה שהוגדר על ידי המוסלמים כחילול המקום. הממשלה, שחששה מאוד מהזעם האסלאמי, הגבילה בעקבות זאת את שהייתם של הרב משה לוינגר ופרופ' בן־ציון טבגר בחברון, וקבעה ש"יזורזו הליכים בפרקליטות נגד קיצונים מקריית־ארבע".

ראש הממשלה יצחק רבין האשים את הרב לוינגר ואנשי גוש אמונים בקריית־ארבע ב"התססת עימות דתי", וקרא "לרסן יסודות מסוימים מסביבתו של הרב לוינגר" – שאף נעצר אז בידי הצבא על הפרת צו ההרחקה הצבאי לאחר שקרע והפר אותו.

המוסלמים, שקיבלו רוח גבית מהצעדים נגד היהודים, נכנסו בהמוניהם למערת המכפלה, השחיתו בה ספרי תורה ותפילין, וניפצו ארונות קודש. יהודי חברון ערכו בהוראת הרב עובדיה יוסף הלוויה המונית לתשמישי הקדושה המחוללים, ובתוספת הזעזוע בארץ מחילול קודשי ישראל במערת המכפלה - הדבר הביא לכך שהצעד שנועד לערער את אחיזת היהודים במערה, הביא בסופו של דבר דווקא להידוק האחיזה היהודית בה.

בסופו של דבר, בתחילת 1979 אישרה הממשלה בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן הכנסת ספר תורה וספסלים בשבתות גם לאולם יצחק המרכזי. ההסדר יושם מיידית, ובאותה שבת המפקד הצבאי במקום אף כובד בעלייה לתורה. מאבק המתיישבים נשא פרי.

בעוד שלאחר שחרור המערה נאסר על יהודים להתפלל בה ואפילו להיכנס אליה ברוב שעות היום, כעבור קצת יותר מעשור כבר התקיימה תפילה יהודית מלאה במערה בכל שעות היממה. רבים מקרב פעילי הר הבית משוכנעים שתהליך דומה של תמורה היסטורית באופי המקום - תהליך שבהר למעשה כבר מצוי בעיצומו - עתיד להסתיים באותו ניצחון מתוק.