סודות הר הבית הנעול: "שאגה גדולה תסמר שערות בשרו"

במשך 600 שנה בערך, בין שנת 1260 לאמצע המאה ה־19, רק מוסלמים הורשו להגיע להר הבית. הכלל הזה נאכף ביד ברזל ובאכזריות, ומי שחרג ממנו נענש במיתות משונות או הוכרח להתאסלם. אפילו יהודים שרק הציצו מבחוץ לפנים ההר הסתכנו בעונש מלקות.

לא פלא אם כן שהר הבית ומבניו נעטפו בידי הדורות היהודיים בהילה של מסתורין וקיבלו נופך אגדי. זאת, בדומה ליחס הערטילאי לארץ הקודש בכלל במהלך שנות הגלות, שתוארה לא פעם כמקום שלא מעלמא הדין, שלא נענה לחוקי הטבע הרגילים ונוהגים בו כללים אחרים. בהרבה מובנים, יש להודות, השפעת הריחוק הכפוי הזה על היחס היהודי למקום טרם התפוגגה עד עצם ימינו.

אולם גם מבחינה מעשית יותר הייתה לנעילת ההר השפעה משמעותית: הדרת הרגליים היהודיות מהמקום אילצה את בני עמנו להסתמך על תיאוריהם של המוסלמים בלבד בנוגע למבנהו, לטופוגרפיה שלו ולמציאות המשתררת בין חומותיו. לא פעם זה הוביל למסקנות ולתיאורים שבעיני בני זמננו נראים מופרכים.

את עשרות שנות חייו האחרונות בילה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי בן המאה ה־18 – בליבורנו שבאיטליה. בספרו "זיכרון מעשיות ונסים" העלה על הכתב שני סיפורים ששמע שם על המתרחש בהר הבית מפי "מורנו הרב חיים שלום עמאר" – שליח העיר טבריה שהגיע לאיטליה, "ששמע ממומר שהמיר בירושלים, ואחר זמן ברח ויימלט ונעשה תלמיד חכם. פעם נכנס לבית המקדש וראה אבן מעלאקה, ואומרים שהיא אבן השתייה".

מעלאקה פירושו בערבית "תלויה" או "מרחפת", ותיאור זה קשור למסורת המוסלמית בנוגע לצאחרה – הסלע שבפסגת הר הבית ושעל גביו בנויה כיפת הסלע – ולפיה הוא מרחף באוויר. התפיסה המוטעית הזו לגבי הסלע נבעה מכך שמנקודת מבט מסוימת, מפתח המערה שתחתיו, הסלע עשוי להיראות מרחף.

ה"מומר" המדובר היה למעשה יהודי שהתאסלם, ולאחר זמן התחרט ושב ליהדותו. מבחינת המוסלמים אין דרך חזור מהתאסלמות, ועל כן היה עליו להימלט. מצד שני, כמוסלמי בעיני המוסלמים הוא הורשה לעלות להר הבית בתקופה שבה יהודי שנתפס בהר היה עלול לשלם על כך בחייו.

"ותמוה", העיר החיד"א, "שהיא גבוה הרבה, ואבן השתייה לא היה גבוה אלא ג' אצבעות". גובהה של אבן השתייה שבקודש־הקודשים – שבלשון ימינו היינו מכנים "אבן התשתית" או "אבן היסוד", משום שעל פי המדרשים ממנה נברא העולם – הוא לפי מקורות חז"ל שלוש אצבעות מעל הקרקע, כלומר כשישה סנטימטרים. כיום, לעומת זאת, גבוהה האבן בפסגתה 1.77 מטרים מעל רצפת הכיפה. השינוי הזה קשור לשינוי תוואי הקרקע באזור במהלך אלפיים שנות החורבן, ולא בהכרח סותר את המקורות.

הרב חיים שלום בן רבי דוד עמאר המדובר היה במקורו מרבני מקנס שבמרוקו, שעלה ארצה והשתקע בטבריה. לאירופה המערבית נשלח הרב עמאר בשנת תקל״ה־1775, כדי לגייס תרומות בשביל יהודי ארץ ישראל המרודים. ב־1780 התעכב בליבורנו כדי להדפיס שם את ספרו, ושם מן הסתם נתקל בחיד"א.

"ועוד סיפר לו", הוסיף החיד"א לצטט מדברי הרב עמאר ביחס למומר, "כי סמוך – עשרים אמה – יש חור אחד עמוק שאם זורקין בו אבן אינו נשמע קולו, ופאשה ניסה בכמה מאות אמות חבל שהשליכו ולא נודע העומק, ולכן דן בדעתו מורנו הרב חיים שלום הנזכר כי האבן הנזכרת היא מהמזבח, והחור הוא השיתין".

לפי העדות הזו, במרחק קצר מהסלע שבכיפת הסלע מצוי ברצפת המתחם בור עמוק עד כדי כך שאם משליכים לתוכו אבן, אין שומעים את רעש פגיעתה בקרקעית. ה"פאשה" – כלומר הפחה, המושל העות'מני – ניסה למדוד בחבל בן מאות אמות את עומק הבור, אולם בסוף התייאש מלגלות את עומקו.

ה"פאשה" המוזכר הוא כנראה שליט הארץ ברבע האחרון של המאה ה־18, אחמד אלג'זאר. ה"חור" המדובר איננו ידוע כיום, אולם אם הוא אכן קיים הוא ודאי מתאים לתיאורי המדרשים בנוגע ל"שיתין", אותם נקבים בראש המזבח היורדים עד התהום שלתוכם ניסכו יין בכל בוקר וערב.

אין לבני דורנו יכולת לאשר או להכחיש את קיומו של בור עמוק כל כך בקרבת כיפת הסלע או אף בתוכה, מהסיבה הפשוטה שהמקום הקדוש בלתי נגיש כיום למי שאינם מוסלמים ובכלל זה למחקר ארכיאולוגי, ממש כשם שהיה בימי החיד"א. ממחקרם של קונרד שיק, צ'רלס וורן וחבריהם בני המאה ה־19, שבימיהם דווקא ניתנה רשות נבירה מסוימת באתר, ברור שקיימים בהר בכלל וברחבת כיפת הסלע בפרט חללים עמוקים מאוד. האם גם בור עמוק כתיאורו של המומר מצוי במקום? לנו לא ידוע על כך, אבל אין זה אומר שהתיאור הזה הוא פרי הדמיון.

"עוד סיפר לו הנזכר כי לילה אחד נשאר בבית המקדש, שברח מאדונו, ולעת ערב ראהו גוי שומר אחד. אמר לו: 'למה תישאר כאן? תלך כי אין בך כוח לעמוד'. ואמר לו: 'אני גֵר, אין לי מקום'. ובחצות שמע נאקה ושאגה גדולה, ותסמר שערות בשרו ולא קמה בו רוח. ואמר לו השומר: 'הלא אמרתי לך, אבל לא תפחד כי זה כרביע שעה, ובכל לילה הוא כך'".

החיד"א מן הסתם רמז כאן לסיפור המוכר ממסכת ברכות על בת קול שמנהמת כיונה שלוש פעמים בכל יום בחורבה כלשהי בירושלים, "ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי, שרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". מצד שני, ייתכן שבעניין הזה ההסבר ארצי יותר: אולי בסך הכול שמע המומר את המואזין הקורא במקום? ואולי בעיני החיד"א חבוי בקול המואזין מסר משמיים, רמז לכך שבמרומים מבכים את עלבונם העמוק של בני המקום האמיתיים, אלה שבעוונותיהם סולקו ממנו, וגם אחרי שנים רבות כל כך אינם רשאים לבוא בשעריו.