לפני יותר ממאה שנה כתב דוד בן־גוריון בשבחם של "ילדי המדבר" שבנגב, על ששטף ההיסטוריה לא שינה את אורחות חייהם. "כל אותם השִנויים העצומים והכבירים, שנתהוו בינתיים בכל רחבי העולם, כאילו לא שלטו כלל בילדי־המדבר הללו... אינם משגיחים הבידויים בהיסטוריה ואינם משנים מנהגי־אבות... אולם גם ההיסטוריה אינה משגחת בילדי־קדם אלה, ועל יד אהלי־קדר שמלפני ארבעת אלפים שנה כבר נשמעת שריקת הרכבת של שנות המאה העשרים" (מתוך: התורן, באר שבע [ניו־יורק], נובמבר 1917).
בן־גוריון ראה בבדואים עם קדום ונצחי אך גם ביטוי לצורך גדול לפתח ולהביא את הנגב כולו לעידן אחר של עשייה וקִדמה. יותר משבעים שנה אחרי שיצא בן־גוריון למשימת הפרחת הנגב הפרטית שלו, ליאור כלפה, מנהל אגף בכיר לפיתוח כלכלי־חברתי בחברה הבדואית בנגב, רואה במשימה זו את אחת המשימות הבוערות של ההווה. מבחינתו, פיתוח החברה הבדואית ושילובה בעולם התעסוקה ובמרקם החברתי־ישראלי אינם רק אינטרס כלכלי - אלא חלק בלתי נפרד מהגשמת הרעיון הציוני עצמו.
תוכנית החומש הנוכחית לצמצום פערים בחברה הבדואית בנגב היא השלישית שמדינת ישראל מקדמת בשנים האחרונות. התוכנית הראשונה עמדה על תקציב של כמיליארד שקלים, השנייה, שהסתיימה לפני 4 שנים, צמחה ל־3 מיליארד, והנוכחית עומדת על תקציב של 5 מיליארד שקלים ותסיים בסוף השנה הבאה.
הכי מעניין
"אתגרים שמצויים בתוכנית וכבר רואים בהם התקדמות הם למשל במערכת החינוך; שיעור הזכאות לבגרות, סוגיית הנשירה, לימוד השפה העברית שלא חזק מספיק בחברה הבדואית והערבית בכלל", מפרט כלפה. "אם בשנת הלימודים תש"ף למשל עמד שיעור הזכאות לבגרות בעיר רהט על 62%, שלוש שנים מאוחר יותר הוא צמח ב־6%. במועצה המקומית חורה אנו רואים צמיחה של כ־8% כששיעור הזכאות שם עומד היום על 79% - מעל הממוצע הארצי וקרוב לממוצע המחוזי".
ליאור כלפא | צילום: לירון מולדובן
איך שיפור כזה מתבצע? בראש ובראשונה בסיוע תקציב. "מחוז הדרום של משרד החינוך מקבל תוספת משמעותית לתקציבים פדגוגיים בתחומים שונים", מסביר כלפה. בסוגיית הנשירה, המחוז מפעיל כלים מיוחדים שלא קיימים ברמה הארצית. "מדובר בתוספת של 150 מיליון שקלים לחמש שנים שמוקדשים למוסדות החינוך ברשויות הבדואיות, ומדובר בהיקף תלמידים גדול מאוד. נכון לשנת הלימודים הנוכחית במחוז הדרום יש בסך הכול כ־332 אלף תלמידים, לא כולל החינוך ההתיישבותי והחרדי. מתוכם, כ־120 אלף תלמידים בחברה הבדואית".
אתגרים נוספים נוגעים לתעסוקה ולשילוב באקדמיה הישראלית – כלפה מצביע על ירידה במספר הסטודנטים הלומדים באוניברסיטה בחברון הערבית. "בשנת 2014 למדו באקדמיה הישראלית כ־2,500 סטודנטים בדואים. בשנת הלימודים הקודמת המספר כבר עמד על כ־6,000 שלומדים בארבעה מוסדות בנגב – אוניברסיטת בן־גוריון והמכללות אחווה, אשקלון וספיר".
ההשקעה במערכת החינוך ובפרט בצעירי המגזר מכוונת למדי. "יש בחברה הבדואית אחוז גבוה ביותר של חסרי מעש, ואנו מתחילים לטפל בזה כבר בגיל הרך – בין 2,500 ל־3,000 ילדים מגיעים למערכת החינוך רק בכיתה א'. זה קיים בעיקר באזורי הפזורה, מחוץ לתחומי השיפוט של היישובים, והיעדר טיפול נכון בסוגיות אלה יאלץ אותנו להתמודד עם אתגרים גדולים בעתיד, כמו סוגיית חוסר המעש. בטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא והמדרון חלקלק. היעדר טיפול יכול להביא את הצעירים לפשיעה וכדומה, זה לא קורה באופן אוטומטי", הוא מדגיש.
לתוכנית החומש שותפים 25 משרדי ממשלה, הרשויות המקומיות הבדואיות, וכן ארגונים בחברה האזרחית. לדברי כלפה, קיימת תמימות דעים במידת ההשקעה שיש ליישם בגיל הרך. כלפה משרטט טיפול גורף על פני מסלול חייו של אזרח. מהגיל הרך, דרך התיכון והאקדמיה ועד עולם התעסוקה. "במבט על העשור האחרון, שיעור התעסוקה של הגברים עלה ב־31%. שיעור תעסוקת הנשים כמעט הוכפל. זה תחום שכנראה נדרשות לו עוד 10־15 שנים של תוכניות חומש כדי לצמצם פערים". הוא מצביע גם על תחומים שבהם משימת צמצום הפערים הושלמה, למשל בתחבורה הציבורית. "לפני עשור, היישובים הבדואיים לא היו מונגשים לתחבורה לבאר־שבע או למכללות האקדמיות, והיום יש נגישות רבה.
"הובלה של שינוי כזה תאפשר לנו קיום של חברה מאוזנת וערכית, בפרט לטובת הנגב. לשילוב מיטבי בחברה הישראלית יש היבטים כלכליים שמשפיע על התל"ג", הוא מסביר. "כאחד שהוביל בזמנו את המאבק נגד ההתנתקות אני אומר בצורה כנה – העיסוק בחברה הבדואית הוא הציונות של היום. מי שלא רואה זאת כך, לא מבין את המשמעות של היעדר טיפול נכון. כשיש לך אזרחים במדינת ישראל שסובלים מפערים כלכליים וחברתיים גדולים, זה אומר שהמציאות בנגב בפרט ובארץ בכלל תהיה לא טובה. האינטרס הישראלי הוא שהשתלבותם תהיה מיטבית כי אין ואקום; אם אתה לא תטפל בזה ייכנסו גורמים אחרים".
עד כמה החברה הבדואית משתפת פעולה עם השתלבות מיטבית בחברה הישראלית?
"יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם כלל הרשויות הבדואיות בנגב וכלל ארגוני החברה האזרחית שביקשנו לחזק אותם, מתוך הבנה שאימפקט משמעותי לא יבוא רק על ידי ממשלה ורשות מקומית. אנחנו יכולים לראות שיפור בשטח, למשל בתחום אכיפת הפסולת. זה אינטרס של הרשויות המקומיות גם כן.
"יש רשויות שהאתגר הפנימי מבחינת ההון האנושי או המבנה המוניציפלי גדול יותר. להוביל אותן למקום טוב יותר מבחינת החברה הישראלית זה אומר לעזור להן להגיע לעצמאות, לחזק את ההון האנושי ואת רמת השירותים לאזרח – למשל פינוי פסולת, שכל אזרח רואה בזה משהו טריוויאלי. גם הנגשת הדיגיטציה ברשויות והטיפול בארנונה. מצב תשלומי הארנונה ברשויות הבדואיות היה בתחתית לפני עשור. היום על פי נתוני הלמ"ס מרבית הרשויות בתהליך גביית ארנונה משופר מאוד ביחס לעבר".
למסורתיות יש יתרונות
בנגב חיים כ־330 אלף תושבים בדואים, 71% מהם מתגוררים ביישובים, 29% בפזורה. היחידה שעליה אמון כלפה מיועדת לפיתוח כלכלי וחברתי, לצד גיבוש המלצות מדיניות ואסטרטגיה לשר ולממשלה. זאת בשונה מ"הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב", שאמונה על משימת ההסדרה והתכנון של היישובים. במהלך השנים עבר האגף בין משרדים שונים, בהתאם להסכמים וחלוקת כספים קואליציוניים, והיום הוא חוסה תחת משרד התפוצות.
כלפה מציין את בעיית הביטחון האישי כסוגיה הטעונה שיפור משמעותי. "המציאות ביישובים הבדואיים מעורערת, בלשון המעטה. היא גם זולגת החוצה אל היישובים היהודיים השכנים, שחשים זאת על בשרם. זו מציאות לא נורמלית", הוא אומר, ומציין את החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה מהחודש שעבר, להגדרת ארגוני פשיעה כארגוני טרור. "בנגב, ארגוני הפשיעה חלשים מאוד", הוא אומר ומבחין בין פשיעה מסוג פרוטקשן לפשיעה מאורגנת. "כשהממשלה מדברת על ארגוני פשיעה הכוונה לארגונים שמשתלטים על תקציבים ציבוריים באמצעות מכרזים וכדומה. פרוטקשן הוא סוגיה נוספת שקיימת בנגב, שחוסה תחת אחריות גורמי האכיפה".
המציאות המעורערת זולגת אל היישובים השכנים. התיישבות בדואית בנגב | צילום: יניב נדב, פלאש 90
איך אפשר לשפר את סוגיית הביטחון האישי?
"ראשית, הסוגיה של ערכים והמענה שלא ניתן עד היום דורשת התייחסות וחשיבה משותפת עם משרד החינוך והרשויות המקומיות. זה יכול להתבטא בתוכנית או בשיעור שעוסק בהנחלת ערכים, ובמקביל נדרשת השקעה במערכים טכנולוגיים כמו מצלמות אבטחה ואכיפה כדי לייצר הרתעה".
החברה הבדואית היא חברה מסורתית עם מנהגים שונים. גם פתרון מחלוקות נעשה בצורה מסורתית.
"דווקא השבטיות, בהיבט הזה, יצרה שקט. סיפור קטן היה נפתר ברמת המנהיג המקומי. היום, עם תהליך העיור והשפעת הרשתות החברתיות שפגעו בסמכות ההורית ובסמכות השבטית, הצעיר היום הרבה יותר חופשי ויש לזה מחיר. גורמי האכיפה צריכים לעשות פה את עבודתם, כמובן בלי להוריד אחריות מההנהגה המקומית וההנהגה הדתית שצריכות להיות בראש החץ. עלינו לסייע להם במעבר הזה לאור השינויים שקורים בעולם. נדרשים פה כלים אחרים והתמודדות אחרת ממערכת החוקים שהחברה הבדואית הכירה בעבר.
"בעבודה משותפת עם ההנהגה המקומית והדתית - בשיח שאף מתחזק בחודשים האחרונים - גם הן מבינות שאי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא. במקביל לעבודה שלנו בתחומים ה'רכים' נדרשת עבודה של גורמי האכיפה שאמונים על מיגור הפשיעה והאלימות, להיכנס עם הכלים הנכונים ולהתאים אותם. אני מדגיש: יש היום קרקע פורייה לשיתוף פעולה כזה".
לא לדה־לגיטימציה
השנתיים האחרונות והשפעות המלחמה לא פסחו על החברה הבדואית. "באירועי 7 באוקטובר נרצחו 20 גברים, נשים וילדים מקרב החברה, חלקם מירי רקטות, חלקם באופן ישיר במסגרת עבודתם ביישובי העוטף. 8 אזרחים בדואים נחטפו", אומר כלפה. כולם שבו, חלקם כחללים. "לצד האסון, תיעדנו סיפורים של גילויי גבורה וסולידריות יוצאי דופן, בהם סיפור הגבורה של יוסף א־זיאדנה, נהג הסעות מרהט שהסיע מבלים לנובה, ועם פתיחת המתקפה נסע בחזרה אל תוך התופת והציל 30 איש במיניבוס ההסעות שלו. ברהט נפתח חמ"ל סיוע שהיה מופנה בעיקר לחברה הבדואית אבל התפרס לסייע גם למקומות אחרים, אני ראיתי בעיניי חבילות שהגיעו למשל לנתיבות. כממשלה, פעלנו מהר מאוד להקים מוקד מתכלל בשיתוף עם הרשויות כדי לתת מענה. כל מוקדי החירום של הרשויות המקומיות תפקדו למופת כבר למחרת המתקפה, מה שלא קרה למשל במהלך הקורונה".
עוד כתבות בנושא
כלפה מוסיף ואומר שהושקעו כספים לא מעטים בהסברה, וכן בהקמת פורום נפגעים בחברה הבדואית שהעניק מענה תקשורתי מול גורמים רלוונטיים במדינה. כלל השותפים לעניין היו ממשרדי החינוך והביטחון, מרכז החוסן הבדואי ו"ג'וינט אשלים". סיפורי הגבורה תועדו והונצחו בשיתוף וסיוע משרד המורשת. "זו הפעם הראשונה שהחברה הבדואית מרגישה בהיבט הזה חלק מהחברה הישראלית".
זיהיתם הזדהות עם תושבי עזה או עם חמאס במהלך המלחמה?
"היו ברשתות החברתיות מעט מקרים כאלה, זה בלט בעיקר בתקופת קמפיין ההרעבה שלצערי פומפם גם בארץ. גורמי ביטחון עצרו וטיפלו במקרים כאלה היכן שזוהו, אבל מדובר באחוז שולי. לצד זה, צריך לזכור שלחלק מהחברה הבדואית, שבמקורה חלקה מחצי האי ערב וחלקה עזתית, יש קרובי משפחה בעזה. קיימת מורכבות גדולה בהיבט הזה".
מבחינת תושבים רבים בנגב ורבים בחברה הישראלית, החברה הבדואית היא מקור מסוכן של פשיעה. כיצד אתה מתמודד עם הרושם הזה?
"אני, כתושב גוש קטיף לשעבר וכמי שהיה חלק מהנהגת התושבים, יודע מה עברתי לפני 20 שנה. מסע הכפשה של דה־לגיטימציה ודמוניזציה. התקשורת עשתה הכול כדי להשחיר את פנינו, גם כשקיימנו הפגנות הכי ממלכתיות שאפשר, שלא היו מלוות בחסימת כבישים או באלימות, וכל זה מול אירוע של עקירה. ניסו להכתים אותנו למרות שהכול התנהל בצורה אחרת לחלוטין ממה שדווח. ניהלנו מאבק ערכי וממלכתי, והמערכות השונות, כולל מערכת המשפט, התייחסו אלינו בצורה שלילית.
"חתרתי להגיע לעבוד בחברה הבדואית. הכרתי את השטח וראיתי את האתגר הלאומי הקיים פה. מי שמכיר, יודע שסוגיית הפשיעה והאלימות בחברה הבדואית קיימת באחוז קטן מאוד בחברה הזו, ופה אנחנו חוטאים למציאות. מעל 98% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב חפצת חיים, רוצה לעבוד, להשתלב בחברה הישראלית ומאז 7 באוקטובר לחברה היהודית יש התמודדות עם זה. היום ברשויות הבדואיות ובמשרדי הממשלה השונים יש לא מעט בעלי תפקידים שהם יהודים, לא מעט מהם מגיעים גם מהחברה הדתית־לאומית. כל מי שחי את הנגב מבפנים, חי סיפור אחר. יש אתגרים, ולצידם גם רוב חברה שחפצה בהשתלבות, רוצה להביא פרנסה הביתה. הפשיעה היא לא חזות הכול".
איך אתה מסביר את הרצון של דתיים־לאומיים לעבוד דווקא בחברה הבדואית?
"אורי אריאל שהיה שר החקלאות ביקש למשרדו דווקא את התחום הזה. מנכ"ל מועצה מקומית לקיה הוא תושב אבן שמואל, מנכ"ל מועצה אזורית נווה מדבר, סמנכ"ל רשות הבדואים, מנכ"ל רשות הבדואים – כולם דתיים. לא חסרות דמויות שנכנסות לנגב ומבינות שהעיסוק בדבר הזה הוא ציונות ברמה הכי גבוהה, והוא מוכרח להיות מוגדר ממשלתית, כמשימה לאומית. כדי לטפל בתחום ההסדרה, סדר גודל של 150 אלף תושבים במקומות לא מוסדרים, בארגז הכלים הנוכחי יהיה קשה להשלים את המשימה הזו", הוא מודה. "נדרשים פה שיתופי פעולה בין משרדים, נהלים או תקנות שצריך להחריג".
עד לעצמאות כלכלית
ליאור כלפה (55), נשוי לאורית "אבא וסבא מאושר", גדל בנגב במושב שרשרת. לימים, עבר לנווה־דקלים שם שימש כיו"ר המזכירות של היישוב שהיה הגדול ביותר בגוש. בתקופת הגירוש, כיהן כמנכ"ל האולפנה בנווה־דקלים. מרגע שהוכרזה תוכנית ההתנתקות על ידי אריק שרון, פעל יחד עם חבר נוסף להקמת מטה המאבק בתוכנית ומצא עצמו בעין הסערה. "מיד לאחר העקירה, לבקשת ראשי יישובים, התמניתי לראשות ועד מתיישבי גוש קטיף למשך שנתיים אינטנסיביות שבהן קידמנו תיקוני חקיקה ותיקון חוק פינוי־פיצוי בהחלטת ממשלה. הוא שיפר משמעותית את הפיצויים למפונים, שלא עמדו אפילו בערך של מטר רבוע לבית". בהמשך, אף היה שותף לשיקום הקהילות המפונות.
"עברנו מסע הכפשה של דמוניזציה". נווה–דקלים | צילום: שאול שוורץ, גטי אימג'ס
"הכרתי את הסחבת הבירוקרטית והיום כפקיד ממשלתי אני מכיר מבפנים, ואני רואה קווי דמיון לעבודה שלי היום בחברה הבדואית ומבין את הטעויות שלנו כמדינה. אני רואה יתרון אישי שלי כמי שחווה זאת כאזרח והיום עושה זאת מתוך המערכת, ביכולת לתווך ולקצר תהליכים, לחבר משרדי ממשלה באופן ישיר לנגב ואולי בעוד עשור לסגור את האגף שאני אמון עליו. אמרתי לך, זה מעשה ציונות".
אחרי הפינוי, עבר עם משפחתו לניצן שם הוא מתגורר היום. בהמשך כיהן כמנכ"ל בית מוריה בבאר־שבע למעלה מ־4 שנים והכיר מקרוב יותר את החברה הבדואית. לפני 9 שנים התמנה לסמנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב שם היה אחראי לתחום הפיתוח והתקציבים.
בן־גוריון קידם שוויון מלא ביחס למיעוטים, "לגרים ולזרים היושבים בתוכנו", כדבריו. מה היה אומר על החברה הבדואית של היום?
"קטונתי, אבל מהמעט שאני מכיר מחזונו ביחס לנגב, אני חושב שאם הוא היה בחיים היום הוא היה יוצא מכליו כדי לתת את התנאים המתאימים להסדרה. הוא לא היה נותן לנושא הזה להיות בלי תהליך של סופיות. כלומר, 10־12 שנים של טיפול בצורה משמעותית וכמשימה לאומית".
הזכרת שהתוכנית הגדולה היא בעצם לייתר את האגף שלך. מה אתה צופה לעתיד לבוא?
"אני אופטימי מטבעי. גם אחרי העקירה, יום למחרת הבנתי שצריך לטפל בשיקום ובניית היישוב שלי מחדש, ובכלל את כל הקהילות. נכון, יש קשיים בדרך. אבל אני צופה שינוי משמעותי בהשתלבות החברה הבדואית בחברה הישראלית, חיזוק של הרשויות המקומיות עד כדי עצמאות כלכלית – מהלך שייקח כעשור. אני צופה מערכת חינוך הולכת ומשתפרת ובתי ספר שמביאים למצוינות ומייצרים תחרות פנימית שתביא להישגים. המערכת לאט לאט, והנגב בכלל, יהיו במקום הרבה יותר טוב".