את ספרו "איך נולדים מחדש" התחיל יאיר אסולין לכתוב עוד לפני 7 באוקטובר. באותם ימים הוא ביקש לכתוב מסה גדולה, מקיפה, על אתגרי התקופה העכשווית, בעיקר סביב השפעותיה השונות של המהפכה הטכנולוגית. אבל המלחמה שינתה את התוכניות. במקום מסה אחת גדולה, הוא החליט לכתוב ספר המורכב מפרגמנטים של מחשבה: קטעים קצרים שממשיכים לעסוק באתגרי התקופה, שאליהם נוספה כמובן גם המלחמה, לאו דווקא עם קשר ישיר ביניהם.
"הרגשתי שהכתיבה הפרגמנטרית, המקוטעת, מתאימה יותר לימי המלחמה", מסביר אסולין. "עוד לפני כן הרגשתי שהתקופה הזו יוצרת בעיקר שאלות חדשות, ושעוד אין יכולת להעריך מה יהיה טיבו של העולם שיצמח ממנה. אז הרגשתי שנכון יותר לכתוב כתיבה קטועה".
גם צורת ההוצאה לאור של הספר היא ייחודית: אסולין, שכמה מספריו הקודמים היו רבי מכר וגם ספרו החדש מן הסתם יכול היה להתקבל להוצאה נחשבת, בחר להוציא אותו בהוצאה עצמית, בשיתוף "המרכזים לצדק חברתי", ארגון של יוצאי השומר הצעיר שפועל להעצמת תושבי הערים בישראל. אסולין ושותפיו קבעו לספר מחיר גג של 49 שקלים, הרבה מתחת למחיר המקובל, והם גם ממליצים להעביר אותו בין חברים, אף שהמלצה כזו עלולה לפגוע במכירות. מבחינתו היעד הוא מודעות ציבורית לאתגרי התקופה, ולא הרווח הכספי. ולמרות זאת, הוא מספר בסיפוק, עד היום – שבועות ספורים אחרי צאת הספר, ובלא מסע פרסום – נמכרו כבר 1,300 עותקים.
הוא מבקש לחדד בעיקר שתי תובנות מרכזיות שהסיק משנות המלחמה: "האחת היא קריסתה של תפיסת 'קיר הברזל', שאפיינה את כל האסטרטגיה הביטחונית שלנו מאז קום המדינה. התפיסה הזו אמרה שאנחנו מוכרחים לבנות חומה בצורה מול האויבים שלנו, ולחיות כמו 'וילה בג'ונגל'. דוגמה מוחשית לתפיסה הזו היא הגאווה במכשול התת־קרקעי הבלתי עביר לכאורה שבנינו בגבול מול עזה - וברגע האמת קרס לחלוטין. יש מצבים של עימות קשה שבהם אין מנוס מיצירת 'קיר ברזל', אבל אלה צריכים להיות מצבי בדיעבד, והשאיפה צריכה להיות להתרחק מהם. בסופו של דבר, רעיון 'קיר הברזל' רק פגע בנו. מרוב שיצרנו חומה בינינו לבינם לא ידענו מה קורה אצלם, במה הם עוסקים, מה הם מכינים, וכמובן גם לא הייתה לנו אמפתיה כלפיהם, וביום פקודה זה רק הזיק לנו. זה לא מקרי שבכל מהלך המלחמה הייתה לנו רק זרוע צבאית מצוינת, אבל שום ביטוי של זרוע מדינית".
"ליצור שפה לעידן החדש". מייסד טסלה אילון מאסק, מנכ"ל גוגל סונדאר פיצ'אי ומייסד אמזון ג'ף בזוס | צילום: איי.אף.פי
המיתוס השני שקרס לדברי אסולין הוא הפחד מהפסד. "בכל שנות המדינה אומרים לנו שאסור לנו להפסיד אפילו פעם אחת, כי כל הפסד כזה פירושו סוף המפעל הציוני. והנה, ב־7 באוקטובר נחלנו הפסד נוראי, אבל התאוששנו, קמנו מהמכה הזו והצלחנו להחזיר לעצמנו את היתרון ולהכות את האויבים שלנו מכה קשה. בעיניי ההבנה הזו אמורה לגרום לנו שלא לחשוש כל־כך מלקיחת סיכונים מחושבים, כמובן עם כל הזהירות המתבקשת, כדי להרוויח את הסיכויים הטמונים בהם, מבלי לחשוש שאם חלילה נפסיד זה סוף המפעל הציוני".
סוף עידן הפוליטיקה
כספר שהתחיל להיכתב הרבה לפני המלחמה, הוא לא עוסק רק בלקחי המלחמה אלא מכיל גם תובנות על סוגיות גלובליות רחבות. על רבות מהן כתב אסולין בטור השבועי שהוא מפרסם בעיתון הארץ, "קטע לסיום". התזה העיקרית שהטור הזה מבטא לאורך 14 שנות פרסומו עד כה היא שאנחנו ניצבים בפני תקופה חדשה בתולדות האנושות, אבל מכיוון שהשינויים עדיין בעיצומם, אי אפשר להעריך מה יהיו מאפייניה של התקופה הזו, אלא רק שהיא תהיה שונה מאוד מהדברים שהכרנו בעבר. העמימות המודעת הזו וההימנעות מלנסות ולהגדיר, לפחות באופן ראשוני, את קווי המתאר החדשים הללו, עוררה גם ביקורת כלפי אסולין. כך למשל, אסולין הרבה לכתוב בטור, וגם בספר החדש, שהתקופה הנוכחית היא "סוף עידן הפוליטיקה", התבטאות שמעוררת תהייה: האם זו לא סתם סיסמה דרמטית? ואיך אפשר בכלל לנהל חיים ציבוריים בלי פוליטיקה מסוג כלשהו?
אסולין מבקש להבהיר: "כשאני מדבר על 'סוף עידן הפוליטיקה', אני מתכוון בעצם לסוף העידן של המדינה כמוקד הפעילות הפוליטית. זה עידן שהתקיים בערך ב־150 השנים האחרונות, שבהן הכול מתרחש סביב המדינה. היא השחקן המרכזי, וממנה גם עיקר הציפיות, עד כדי כך שהיו מי שהגדירו את המדינה כאלוהים החדש. העידן הזה הולך ונגמר. לא במקרה המדינה מאכזבת אותנו שוב ושוב, אם בימי הקורונה ואם ב־7 באוקטובר ואחריו. הכוח עובר מהמדינה לידי השחקנים הטכנולוגיים.
"זה מחזיר אותנו לתקופות מהפכניות, כמו המהפכה התעשייתית, שבהן השאלה המרכזית לא הייתה 'מה' אלא 'איך'. כלומר, לא מה המדיניות שעלינו לנקוט, אלא איך בכלל יעוצבו כללי המשחק שבתוכם נחשוב על המדיניות שיש לנקוט. הרי חברות כמו גוגל או סטארלינק של אילון מאסק (חברת אינטרנט לווייני שמאפשרת חיבורים לרשת גם במקום ללא תשתיות, או כשהתשתיות חסומות; י"ש), שלא לדבר על חברות ה־AI החדשות, אלה חברות שבכלל לא ניתן לתאר אותן בהגדרות הישנות של חברות עסקיות רגילות. הן מחזיקות בידיהן כוח גדול יותר מזה של מדינות. אז איך מתייחסים אליהן? מהם החוקים שניתן, אם בכלל, להפעיל מולן? אלה שאלות היסוד שיעסיקו אותנו בשנים הבאות, יותר מאשר מה המדיניות הספציפית שננקוט בסוגיות שונות.
"זו הסיבה", ממשיך אסולין, "שאני נמנע בעקשנות מלשרטט את דיוקנו של העידן החדש; אין לי מושג, ולהערכתי לאף אחד אין מושג. זה עידן שעוד אין בו תשובות, והדבר החשוב הוא לדעת לשאול את השאלות הנכונות, וגם ליצור שפה לעידן החדש הזה. השאלות שעלינו לשאול נוגעות לתחומי החיים הכי חשובים שלנו. למשל, האם ניתן יהיה לשמור על המשטרים הדמוקרטיים בעידן כזה, ואם כן – מה יהיה טיבה של אותה דמוקרטיה? בשנים האחרונות חשבנו הרבה במונחים וירטואליים, אבל 7 באוקטובר הוכיח שעדיין יש חשיבות גדולה גם לגבולות פיזיים. השאלה היא איך ניתן לשמור על גבולות כאלה בעידן שבו המרחק והגבול הפיזי לא מהווים משקל, עידן שבו למשל יש לנו מטבע, הביטקוין, שלא נזקק כלל לנוכחות פיזית כדי להיות בעל משקל עצום בכלכלה".
צילום: יוסי אלוני
משום כך הוא מאמין שבעידן החדש, חשיבותם של מדעי הרוח, ובמיוחד הפילוסופיה, דווקא תעלה מאוד, בתנאי שנדע לעסוק בסוגיות הנכונות: "לעידן החדש נחוצה לא רק רגולציה. עוד קודם לכן נחוצה שפה חדשה והגדרות שיעזרו לנו להבין על מה בכלל מדובר. זה בדיוק תפקידה של החשיבה הפילוסופית. לכן, כחסיד גדול של מדעי הרוח, לדעתי נכונה להם עכשיו דווקא חשיבות גדולה, בתנאי שיעסקו בשאלות העכשוויות ולא בשאלות המוכרות שלא מטרידות אותנו כיום".
העולם חוזר לספרות
הביוגרפיה של אסולין עצמו משדרת גם היא את התנועה בכיוון הזה. הוא בן 39, יליד קריית־מוצקין, עם רקע דתי־לאומי שגרתי: בית ספר ממלכתי־דתי, ישיבה תיכונית ומכינה קדם־צבאית. הוא נרשם למכינה בעלי, אבל בפועל הגיע למכינת קשת. "נרשמתי לעלי כי זה היה מאוד מקובל בין החבר'ה שלנו, אפילו עברתי ראיון והתקבלתי. ואז, בשבת היכרות שנערכה לנו, הבנתי שהווייב של המכינה לא מתאים לי. דיברו שם כל הזמן על החשיבות של ויתור על עצמך כדי לשרת את הכלל, משהו שממש לא האמנתי בו. אז החלטתי לוותר על המכינה הזו, ובמקומה הלכתי לקשת. בסופו של דבר, שתי המכינות האלה היו מבחינתי מסע די מדכא של ניסיון לשבירת העצמיות. כשהגעתי סוף סוף לצבא החלטתי להתרכז דווקא ביצירתיות ואמנות, והתחלתי לכתוב שירים".
| צילום: ללא
אחרי הצבא פנה אסולין למסלול לא שגרתי ביחס לחבריו מבני עקיבא: "נסעתי לשנה למינכן, בעקבות הצעה לבוא ללמד שם יהדות ולתרום לגיבושה היהודי של הקהילה. באותה תקופה התחלתי גם ללמוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית, וגם כתבתי את הרומן הראשון שלי ואת ספר השירה הראשון שלי".
כשחזר לארץ פרסם אסולין, בגיל 24 בלבד, את רומן הביכורים שלו, "נסיעה". הרומן, שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים, מתאר נסיעה של חייל דתי, יחד עם אביו, למרפאת קב"ן בתל השומר, ואת חשבון הנפש המשתמע מכך עם החברה הישראלית בכלל, והמגזר הציוני־דתי בפרט. כעבור שנה פרסם גם את ספר השירה שכתב במינכן ששמו "מינכן: אם תרצי קראי לזה זיכרון", המוקדש לעלילותיו בעיר הגרמנית.
מלבד פרסום התוצרת שעבד עליה במינכן, החליט אסולין הצעיר להתפרנס מכתיבה ומעיסוק במדיה יצירתית אחרת שאהב: הקולנוע. הוא עבד כתסריטאי, וקיבל על עצמו תפקידי לקטורה בקרנות קולנוע שונות. הוא הצליח לא רע בעיסוקים האלה, אבל לפני שנים אחדות, כשהבחין בהשתלטות הטכנולוגיה על עיצוב החיים של כולנו, החליט שוב לשנות כיוון ולהתמסר לייעוץ פילוסופי לחברות טכנולוגיות.
"בשלב מסוים הבנתי שמצבה של הספרות בישראל רע מאוד", הוא אומר. "יוצאים המון ספרים, אבל התחום ככלל במצב רע. זו דווקא לא תופעה גלובלית, כי בעולם יש דווקא חזרה לספרות. 2024 הייתה השנה הטובה ביותר למכירות של ספרות הפרינט מאז ומעולם. בארה"ב, חברת 'בארנס אנד נובל' פתחה רק בשנה שעברה 60 חנויות חדשות. כך שהתחום כולו לא בהכרח גווע, אבל בישראל זה בהחלט קורה. ההכרה הזו חיזקה אצלי את ההבנה שהדרך להשפיע היום היא באמצעות עולם הטכנולוגיה, אבל אני עושה את זה בכלים שרכשתי במדעי הרוח. הכלים שלי להבין את מה שקורה בעולם הטכנולוגיה נשארו כלי הספרות והפילוסופיה. אני מודה שאני נמצא במסע די פריווילגי של חיפוש מתמיד אחרי דרכי ההשפעה היותר משמעותיות שלי".
לפי אסולין, רבים בעולם כבר הבינו את חשיבות הקשר בין עולמות הטכנולוגיה והרוח: "פיטר ת'יל, אחד היזמים הבולטים בעמק הסיליקון, השווה את החברות האידיאליות בעיניו ל'אגודות אמנות' – קבוצות קטנות ויצירתיות בעלות חזון ייחודי". לדברי אסולין, לא מעט חברות טכנולוגיה, בארץ ובעולם, ביקשו בשנים האחרונות את עזרתו בהבנת העומק התרבותי־חברתי של התהליכים שהן יוצרות. בין השאר הוא מייעץ לחברה הישראלית פייבר, חברה בינלאומית שהיא זירת מסחר גלובלית מקוונת בין פרילנסרים המציעים שירותים ללקוחות המעוניינים בשירותים הללו. לא פעם הוא מוזמן גם להרצות על כך במקומות שונים. כך, למשל, הוא הרצה בפני ועדת מדעי הרוח של המועצה להשכלה גבוהה על הדרך שבה יוכלו להפוך את התחומים הללו לרלוונטיים שוב. המפתח, כאמור, הוא הכלים שמדעי הרוח – במיוחד ספרות, היסטוריה, ופילוסופיה – נותנים ליכולת ההבנה שלנו את משמעות התהליכים הטכנולוגיים.
"סוגיית השפה היא קריטית", מאבחן אסולין. "אנחנו משתמשים במושגים וקובעים יחס רגשי כלפיהם, בלי לבחון אותם בצורה מספיק מעמיקה. למשל מושגים כמו משיחיות, פופוליזם, פרוגרסיביות. כל המושגים האלה קיבלו תוויות מאוד שליליות. הפחד הקמאי ממשיחיות מחליש את התביעה לשינוי משמעותי, מהפכני, במציאות; הרי גם את לינקולן ורוזוולט ניתן לראות כמנהיגים פופוליסטים, כי הם נענו לצרכים של ההמונים על חשבון האליטות הכלכליות; וגם לפרוגרסיביות יכלה להיות משמעות חיובית של קדמה. נכון שכל המושגים האלה עברו מניפולציות שצריך להילחם בהן, אבל לא צריך לוותר על המושג עצמו".
מה מסתיר הקסקט
כמו אדם ברוך, גם אסולין מתהלך בעולם עם כובע קסקט נצחי שמעלה את השאלה המתבקשת לגבי טיב זהותו הדתית: האם הקסקט מסתיר יחס אמביוולנטי, לא לגמרי ברור, כלפי הדת – מין בחירה לשמור על כיסוי הראש, אבל לא כזה שבהכרח ישדר דתיות? אסולין שולל את האפשרות הזו.
"אני לא מזהה את עצמי כמסורתי אלא כשומר מצוות. טשטוש הזהות הדתית נחוץ לי לא מטעמים דתיים, אלא פוליטיים", הוא אומר. "אני לא אוהב את הרעיון שהכיפה תזהה אותי כביכול עם עמדה ימנית, ולכן מעדיף את הקסקט. מבחינה דתית אני דווקא מאוד מוטרד ממקומה של היהדות בחיינו. בעיניי היהדות הרבה יותר חשובה ממדינת ישראל. גם המדינה חשובה לי מאוד, אבל מבחינתי אין בכלל מקום להשוואה ביניהן. הישראליות היא הפרספקטיבה שממנה אני חי את חיי היומיום שלי, אבל היהדות היא הזהות התרבותית־רוחנית שלי. הייתי אומר כך: אומות צריכות להיות מוגדרות על ידי הטריטוריה שלהן, כך שכלל יושבי הטריטוריה שייכים לאומה, אבל יהדות היא משהו הרבה יותר עתיק וגדול.
"אני גם חושב שהמפגש בין היהדות למדינה עשה ליהדות רע. כמו שאמר ישעיהו ליבוביץ', החיבור החזק בישראל בין דת ומדינה נועד בעיקר לשרת את רצונה של המדינה לשלוט בדת. נכון שהחיבור הזה יצר גם את הכפייה הדתית ששנואה על הרבה ישראלים. אבל זה מחיר שהשלטון היה מוכן לשלם כדי לשלוט בדת, בשעה שהמחיר שהיהדות שילמה על החיבור הזה הוא הרבה יותר גדול. לשלטון בישראל יש היום שני פרוקסיז מרכזיים: הרשות הפלסטינית לשליטה בפלסטינים, והרבנות הראשית לשליטה ביהדות".
לגבי נוכחות הזהות המזרחית בחייו, הוא אומר: "מוצא המשפחה שלי ממרוקו. אבא נולד במרוקו, ואימא כבר נולדה וגדלה בארץ. אני קם כל בוקר בחמש וחצי כדי להתפלל בבית הכנסת המזרחי בשכונה שלי. כל הפרספקטיבה היהודית שלי היא מזרחית. אבל נכון שאני כמעט לא מעורב במאבקים ציבוריים למען מעמד המזרחים והמזרחיות. המזרחיות שלי היא לא מזרחיות פוליטית, נגטיבית, כזו שמתמקדת בגורמים שאותם היא תוקפת. זו מזרחיות פוזיטיבית, שרוצה להשתית את החיים הרוחניים והתרבותיים שלי על המזרחיות".
עם הספק מרשים כמו שלו, כשהוא עוד לא בן 40, אני מבקש לשאול את אסולין מה התוכניות שלו לעתיד. בעניין הזה הוא בכלל לא משדר עמימות: "אני רוצה לחבר עוד יותר את הטכנולוגיה למדעי הרוח בכלל ולעולם החינוך בפרט, ולחזק עוד את מעמד מדעי הרוח בחברה שלנו. זה נראה לי קריטי".
עוד כתבות בנושא
