מורשת רבין: "חופש פולחן בכל מקום קדוש"

שבוע לפני בחירות 92', כשהארץ כולה זמזמה את השיר "ישראל מחכה לרבין", קבוצה מפוקדיו הקבועים של הר הבית ירדה לכותל עם סיום העלייה השבועית לאתר. להפתעתם פגשו שם את יצחק רבין, שהגיע לרחבה מלווה באנשיו ובצלמי עיתונות מכל העולם.

הרב יוסף אלבוים, חסיד בעלז ומוותיקי פעילי ההר, שאל אז את רבין אם כאשר יהיה ראש ממשלה ישתפר היחס ליהודים בהר הבית. רבין התחמק: "כשתביאו אישור מהרבנות, נערוך על כך דיון בממשלה". הרב אלבוים שאל אותו אם גם כדי להקים את בית־אלפא, עין־חרוד ואפיקים נזקקו לאישור הרבנות, ורבין ענה ש"ארץ ישראל זה חולין, ולכן פסקנו לבד. אבל הר הבית זה קודש, בעניינו הרבנות צריכה לפסוק".

רבין, כזכור, היה רמטכ"ל ששת הימים, שבמשמרתו שוחרר ההר. אולם כמה חודשים אחר כך אולץ בידי הממשלה לקרוא לסדר את הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, כשניסה לכנס תפילה המונית בהר הבית בשבת נחמו תשכ"ז. מסמך סודי שהותר לפרסום רק שנים אחר כך נשא את הכותרת: "שמור – אישי בהחלט" וסיכם את פגישת הרמטכ"ל עם הרב גורן ב־16 באוגוסט 1967.

"הרמטכ"ל הבהיר כי ללא כל קשר מה הן דעותיך האישיות", נכתב שם לרב, "חלה חובה עליך כאיש צבא לא לעשות כל פעילות, לא להתבטא בפומבי ולא ליצור עובדות שיש בהן משמעות פוליטית במפרט כלשהו. סייג זה חל על עריכת תפילה בהר הבית, שיש בה משום משמעות החורגת מהמותר. הרמטכ"ל הורה לבטל התפילה המתוכננת בהר הבית בשבת הקרובה, ואם הדבר יחייב פרסום – עליך לפרסם זאת. הרמטכ"ל אוסר על הרב גורן אישית לערוך תפילתו שם בשבת הקרובה, אלא יערכה ליד הכותל".

האמת ניתנת להיאמר, רבין לא חרג מהתנהלות כלל ההנהגה הישראלית לדורותיה - עד לשנה ורבע האחרונות. ודאי שלא היה בכוחם של קומץ פוקדי ההר היהודים בימי שלטונו לפרוץ את חומות האדישות של הרשויות בנושא ולהביא להתייחסות רצינית כלפיהם.

התבטאויותיו של רבין ביחס להר לא היו שונות כהוא זה מאלו שמשמיע בנימין נתניהו. בנאום בכנסת לרגל יום ירושלים 1995 הזכיר רבין את הר הבית ואפילו את המקדש: "במשך שנים חיינו בתחושת כאב כי העיר חצויה", שחזר אז, "כי שריד המקדש נשבה בידי זרים. 19 שנים היו הדרכים שלנו לכותל שוממות, 'כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית, בעיר העתיקה', כמאמר המשוררת נעמי שמר. חובה עליונה מוטלת עלינו כיהודים וכישראלים לחלוק כבוד אמת לבני שתי הדתות שירושלים היא חלק מחייהן ומאמונתן, לאפשר חופש פולחן וחופש גישה דתי לכל הבא בשעריה, בכל המקומות הקדושים, לגלות סובלנות, ולממש את האמרה: 'איש באמונתו יחיה'".

פעם אחת בלבד כנראה אותגרה מדיניותו של רבין כראש ממשלה ביחס להר הבית, ודווקא בידי אריאל שרון. זה היה בקיץ 1994, בעת אישורה בכנסת של הצהרת וושינגטון, שקדמה להסכם השלום עם ירדן. שרון תקף בכל במה ובשצף קצף את ההצהרה ההיא, בגלל שהשתמע ממנה מתן הכרה לזכויות ריבוניות של הירדנים בהר הבית. נתניהו, אגב, דווקא תמך בהתלהבות בהצהרה ובהסכם.

רבין התייחס לנושא מעל במת הכנסת: "מטבע הדברים, עורר עניין רב הסעיף הנוגע למקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים. ברשותכם, אחזיר את הגלגל מעט אחורנית ואצטט מדברים שאמרתי בפניכם ביום הצגת הממשלה. 'ממשלה זו, כמו כל קודמותיה, מאמינה כי אין חילוקי דעות בבית הזה בדבר נצחיותה של ירושלים כבירת ישראל. ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל, בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו ולחלומותיו של כל יהודי. הממשלה נחושה בדעתה כי ירושלים אינה נושא למיקוח. גם השנים הבאות יעמדו בסימן הרחבת הבנייה בירושלים רבתי. כל יהודי, דתי וחילוני, נשבע 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'. שבועה זו מאחדת את כולנו".

"עוד אמרנו אז: 'הממשלה תשמור על חופש הפולחן של כל בני הדתות האחרות בירושלים, תקפיד לשמור על גישה חופשית למקומות הקדושים לכל העדות, ותאפשר חיים סדירים ונוחים לבאים בשעריה וליושבים בתוכה'. סעיף ירושלים בהצהרת וושינגטון חולל לדעתנו מהומה על לא מאומה. אני מציע לחזור ולקרוא בסעיף זה, שנאמר בו: 'ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים. כאשר יתנהל המשא ומתן על הסדר הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה. בנוסף הסכימו שני הצדדים לקדם יחסים בין־דתיים בין שלוש הדתות המונותאיסטיות'.

"מה אפשר ללמוד מהדברים הללו? סעיף זה בא לצלם מצב קיים, שבו אכן ממלאים הירדנים גם אחרי מלחמת ששת הימים, ב־27 השנים שחלפו מאז, תפקיד בניהול המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים".

רבין הוסיף אז כי "אין בדברים הללו כדי להציע כל ויתורים בענייני ירושלים או באשר למעמד ישראל בה ובמקומות הקדושים ליהודים. בבוא העת, ובהידון מכלול המקומות הקדושים בהסדר הקבע, ניוועץ כמובן בכל הגורמים הדתיים היהודיים, משרד הדתות והרבנות הראשית".