כתבתו של ד"ר נתנאל פישר
מאמרו של ד"ר נתנאל פישר ("עדכון גרסה", גיליון 1470) הזכיר לי מפגש אישי שאירע לפני למעלה מעשור. לאחר שהקמנו את הקמפוס החרדי באוניברסיטת בר־אילן, הגיע למשרדי בנו של אחד ממנהיגי הציבור החרדי הבולטים בעבר. הוא פנה אליי בטון ביקורתי ותהה מדוע הלימודים בקמפוס מתמקדים במקצועות תועלתיים – כלכלה, ניהול, עבודה סוציאלית, משפטים ופסיכולוגיה. לדבריו, המחסור האמיתי בחברה החרדית איננו בתחומים אלו, אלא דווקא בלימודי הרוח. אנו משופעים בתלמידי חכמים גדולים בתורה, אמר, אך אין לנו יצירה בתחומי ההגות. הוא הציע שנקים מסלולי לימוד מותאמים לחרדים בפילוסופיה ובמחשבת ישראל. אינני מתכוון לעסוק כאן בחברה החרדית, אך נראה שלמרות ההבדלים יש גם נקודות השקה בינה ובין המציאות הדתית־לאומית שתוארה במאמרו של פישר.
המאמר מצביע על כמה כיוונים שהציונות הדתית פנתה אליהם בשנים האחרונות, ובהם ההגות השמרנית האמריקנית, ומנגד החסידות. כיוונים אלה נובעים מריק רוחני שהעמיק בעידן הנוכחי, אך לדעת הכותב אינם נותנים ביטוי לאתגר המרכזי שבבסיס הולדתה של הציונות הדתית – המתח בין מודרניות ומסורת. פישר קורא לעצב משנה עדכנית, שתתבסס על רעיונות הציונות הדתית אך תותאם לעולם החדש שאיתו נידרש להתמודד לאחר סיום המלחמה. הוא אינו מדבר על שינוי רדיקלי אלא על עדכון, גישה שאני מזדהה עימה. בהמשך לדבריו של פישר אני מבקש להציג תשתית עקרונית שבעיניי עשויה לשמש בסיס לשיח הדרוש בנושא. העקרונות שיובאו להלן אינם רשימה סגורה אלא התחלה לדיון, בסיס לסיעור מוחות שימשיך ויתפתח.
אפתח במתח שבין מסורת ומודרנה. הצורך להיפתח להשכלה מופיע כמעט אצל כל ההוגים המייסדים של תנועת המזרחי – החל מהרב שמואל מוהליבר, דרך הרב יעקב יצחק ריינס, ועד הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אין ספק שהציונות הדתית נענתה לאתגר זה, והחינוך הממלכתי־דתי אכן הצליח לשלב לימודי יהדות מסורתיים עם עולם הידע הכללי – מה שמכונה "תורה ומדע".
הכי מעניין
טקס השבעה בגדוד נצח יהודה, 2025 | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
עם זאת, אני יכול להעיד כי ברמת האקדמיה בולט החסר בנכונות של בנינו ובנותינו להשתלב בעולם המחקר של מדעי הרוח והחברה. זאת כחלק מירידה כללית בהתעניינות במדעי הרוח בחברה הישראלית, וכפי שציינתי בפתיחה – גם בחברה החרדית, המצטרפים ללימודים אקדמיים נוטים לבחור במקצועות תכליתיים. כמי שעוסק בציונות הדתית, מדאיגה אותי העובדה שאין בה נטייה לעסוק בתחומים שמהם עשויה לצמוח הגות מדינית־חברתית.
גם אצלנו, כמו בחברה החרדית, קיימת עדיין חשדנות כלפי התמודדות עם שאלות והנחות יסוד. זכורני שכאשר פניתי, לאחר שירותי הצבאי, להתייעץ עם מנהל התיכון שבו למדתי לגבי לימודים אקדמיים, הוא התריע בפניי על הסכנה שבלימודים עיוניים במדעי החברה, ויעץ לי לבחור במקצוע "בטוח" יותר – כמו ראיית חשבון.
הישרדות רוחנית
יסוד שני שאיתו ההגות הציונית־דתית חייבת להתמודד הוא שאלת הישרדותו של העם היהודי. אחד המניעים המרכזיים להצטרפותו של הרב ריינס, מייסד המזרחי, לתנועה הציונית היה ההבנה, עשרות שנים לפני השואה, בדבר הסכנה הפיזית־קיומית האורבת לעם היהודי בעולם. מתוך כך הוא היה מוכן אף לשקול הקמת מקלט זמני במזרח אפריקה (אוגנדה), כשלב בדרך לארץ ישראל.
מתקפת שבעה באוקטובר חידשה את תחושת השבריריות הביטחונית שלנו, את תלותנו בארצות הברית, ואת הצורך בגיבוש דוקטרינת ביטחון שתוכל להתמודד עם איומים קיומיים בעידן החדש שאליו נכנסה המערכת הגלובלית. כל זאת מבלי להתעלם מהאפשרויות החדשות שנפתחו מאז הסכמי אברהם. השתלבותם של בנינו ובנותינו בממסד הביטחוני תורמת ללא ספק לצמיחתה של תודעה ביטחונית מחודשת. ואולם האיום על הישרדותו של העם היהודי איננו מתמצה רק בקיום הפיזי. כאשר הרצל ופינסקר התריעו מפני פורענות פיזית, אחד העם הזהיר מפני איום רוחני. נראה שבעידן המודרני איבד העם היהודי, מבחינה כמותית, יותר אנשים בטמיעה רוחנית מאשר בהשמדה פיזית.
היסוד השלישי הוא הדיאלוג הדתי־חילוני. שיתוף הפעולה בין הציונות הדתית והציונות החילונית החל שנים רבות לפני מה שנודע כ"ברית ההיסטורית" בין המזרחי והפועל המזרחי ובין תנועת העבודה. הרב שמואל מוהליבר הקים יחד עם ד"ר יהודה לייב פינסקר את תנועת חיבת ציון בשנת 1884, ובהמשכה נרשם שיתוף פעולה בעידוד ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
עוד כתבות בנושא
ההוגה הבולט ביותר אשר "הכשיר" דו־שיח ואף יחסי גומלין עם החילונים – גם אלה שזוהו כ"כופרים" – היה הרב קוק. בעוד שהרב ריינס נקט בגישה אינסטרומנטלית, הראי"ה קוק פיתח בהמשך דוקטרינה תיאולוגית לפעולה משותפת בין המחנות, מתוך תפיסה ששניהם מקדמים בדרכים שונות את תהליך הגאולה. הרב קוק החל בדו־שיח אף עם יוסף חיים ברנר, תלמידו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, אשר ייצגו את הקו הרדיקלי ביותר מול המסורת היהודית בספרות העברית בראשית המאה העשרים.
עם התפתחות הבית היהודי בארץ ישראל תורגם הדיאלוג הזה לשיתוף פעולה פוליטי, אך הוא לא התמצה בכך. שיתוף הפעולה עם מחנה העבודה התבסס על אינטרסים פוליטיים אך גם על ערכים משותפים וחיבורים אידיאולוגיים, בעיקר בתחום ההתיישבות העובדת. כאשר הברית ההיסטורית הזו הסתיימה, הפכו מנחם בגין, שהיה יהודי מסורתי, ומפלגת הליכוד הלאומי שהוביל, לפרטנרים טבעיים של המפלגה הדתית־לאומית. הציונות הדתית הביאה עימה מהשותפות הקודמת את היכולת לקדם את רעיון ההתיישבות, שמעולם לא זכה לתנופה בתנועה הרוויזיוניסטית.
עם זאת, השותפות החדשה הביאה עימה גם תופעות לוואי, שיש מקום לבחון במסגרת החשיבה הרעיונית המתחדשת. בעוד שבברית ההיסטורית עם תנועת העבודה שימשה המפד"ל כשומרת הסף של הזהות היהודית המסורתית, הרי שלאחר מהפך 77' צמחו שותפים חדשים – כמו יהדות התורה וש"ס – שהפכו עם הזמן לאותנטיים יותר בעיני הליכוד. יתרה מכך, ההליכה של חלקים מרכזיים בציונות הדתית לקצה הימני של המפה הפוליטית יצרה חלל, שעליו הסתערו החרדים כשומרי הזהות היהודית של המדינה.
ואולם בעוד שהציונות הדתית הקלאסית יכלה לשמש גשר בין הציונות החילונית והדתית, החרדים מוגבלים בכך מבחינה אימננטית. כך נוצר ואקום, אשר הוביל לקיטוב שאנו פוגשים כיום ביחסים בין המחנה החילוני הליברלי־פרוגרסיבי ובין המחנה המסורתי־דתי־חרדי. היהדות המסורתית, שרבים ממנה מצביעים לליכוד, לא הצליחה עד כה – מסיבות שונות – למלא את תפקיד הגשר. האתגר העומד לפנינו הוא כיצד תוכל הציונות הדתית לשוב ולמלא את תפקידה ההיסטורי כמתווכת וכיוזמת דו־שיח בין המחנות. ההתבדלות בתוך יישובים או קהילות, ללא מגע עם אוכלוסייה שאינה דתית־לאומית, אינה מקלה על משימה זו.
מול היחסים עם הציונות החילונית, נצטרך לבחון יסוד רביעי – האינטראקציה עם העולם החרדי. מראשית דרכה של הציונות הדתית, הוקעו הוגיה ומנהיגיה על ידי "שלומי אמוני ישראל". במשך השנים, רבים בציבור החרדי ראו ב"מזרוחניקים" מעין רפורמים, רחמנא ליצלן. בעשורים האחרונים, השותפות הפוליטית תחת שלטון הליכוד הפחיתה במידת מה את האנטגוניזם. גם התחזקותם של ישיבות הקו והמחנה החרד"לי תרמה להתקרבות בין המחנות.
ואולם השלמה זו נסדקה עם התמשכותה של מלחמת חרבות ברזל. ההתגייסות המוחלטת של בני הציונות הדתית, והמחירים הכבדים ששילמו, עמדו בניגוד חריף לאי־נכונותם של בני המגזר החרדי לתרום את חלקם במערכה מול צר ואויב שבא על ישראל. השוני התיאולוגי ביחס לאירוע המהפכני ביותר מאז חורבן הבית – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – שב והחריף, והוא מחייב חשיבה מחודשת על יחסי הגומלין בין המחנות.
בהקשר זה יש להתייחס גם לאגף החרדי־לאומי בתוך המחנה שלנו. לכאורה הוא אמור לשמש גשר אל העולם החרדי, אך הזלזול שנשמע לאחרונה מצד ראשי ישיבות חרדיות מובילות כלפי ה"תוירה" של המחנה שלנו, אינו מעיד על נכונות להכיר בתרומה התורנית של ראשי ישיבות הקו. מאידך, אין להתעלם מהחששות של ישיבות הקו כלפי התוואי הפתוח יותר שמובילים מוסדות תורניים כמו ישיבת הגוש או מעלה אדומים. היעדר שפה משותפת בין המוסדות התורניים של הציונות הדתית מקשה על יצירת אותה תורה ציבורית מעודכנת, שהדור יחפש בשנים הקרובות.
קריאה להתחדשות
הדור הצעיר של הציונות הדתית הוא בעל דיוקן ייחודי. עוד לפני פרוץ המלחמה ניכרה בקרבו אידיאליסטיות עמוקה, ונכונות להקריב עניינים אישיים למען הכלל. מעבר להתיישבות בכל חלקי הארץ, פגשנו משפחות צעירות המעורבות במיזמים חברתיים בפריפריה, ובארגוני צדקה הפועלים בחברה האזרחית. במישור הציבורי, בוגרי המחנה משולבים כיום בכל תחומי החיים: סיעוד, כלכלה, ביטחון, משפט, ובמידה מסוימת, אם כי לא בהיקף מספק – גם באקדמיה. התשתית החינוכית האיתנה שהניח דור המייסדים הצמיחה קהילה המשולבת בכל מערכות החיים במדינת ישראל. חלקו של דור זה במערכות הציבוריות – הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית – גדול בהרבה מממדיו היחסיים באוכלוסייה.
לצערנו, הפער הזה ניכר גם בהשתתפות במלחמה ובמחיר הכבד ששילמנו בשנתיים האחרונות. פרדוקסלית, ייתכן שדווקא עודף המעורבות בעשייה חברתית־לאומית הגבילה את המחנה ביצירת הגות רעיונית. זהו אתגר שדורש התמודדות מחודשת.
פריצה משמעותית התחוללה בדור הנוכחי בתחום שילובן של נשים – הן בעשייה הציבורית והן בלימוד התורני. בתי מדרש רבים לנשים הפועלים ברחבי הארץ, הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף. לצד זאת אנו עדים להופעתן של תלמידות חכמים בקהילות רבות, אשר זוכות להכרה ולמעמד תורני. אין ספק שאנו רק בתחילתו של תהליך, אשר צפוי להתרחב ולהעמיק בשנים הקרובות.
השילוב בין מסורת למודרנה ובין דת לדמוקרטיה – שילוב שהוא מורשת ותורת ארץ ישראל – הוא מורכב אך גם חיוני. זהו האתגר המרכזי של הציונות הדתית מאז היווסדה. נוכח התרוקנות רוחנית בחלקים נרחבים של העם היהודי, עלינו לראות בכך קריאה להתחדשות – לא רק רעיונית אלא גם מוסרית, חינוכית וציבורית. הדור הנוכחי, האידיאליסטי והמעורב, מחפש משמעות עמוקה. התשובה לכך חייבת לצמוח מתוך שיח בין מוסדות תורניים, הוגים אקדמיים וקהילות חיות – במרכז, בפריפריה ובהתיישבות. אם נצליח לשלב בין עומק למסירות ובין זהות לפתיחות, נוכל להצעיד את הציונות הדתית לעידן חדש – נאמן לשורשיה, אך קשוב לרוח הזמן.
אל לנו להתעלם מהקריאה להתחדשות רעיונית שמגיעה מהדור הנוכחי, ואשר רק תלך ותתעצם.
פרופ' שמואל סנדלר הוא נשיא המכללה האקדמית אמונה־אפרתה ופרופסור־אמריטוס לדמוקרטיה ואזרחות באוניברסיטת בר־אילן