אלישבע קוניל, צעירה שעלתה מצרפת וביום־יום נחבאת אל הכלים, הורחקה מהר הבית לשלושה חודשים לאחר שנתפסה במתחם ביום כיפור עם מחברת תפילות. בצו הזימון לשימוע כתב קצין משטרה באופן ציני במיוחד ש"על פי החומר הקיים בידי משטרת ישראל עולה חשש ממשי כי נוכחותך בהר הבית תעורר הפרות סדר חמורות".
קוניל אינה היחידה. כמותה מורחקים כיום עשרות מפעילי הר הבית, לכל הפחות, מסיבות של מה בכך. מה שמאפשר למשטרה להרחיק מהר הבית לפרקי זמן ממושכים, עד חצי שנה, יהודים שלא ביצעו כל עבירה – הוא סעיף 4א בפקודת המשטרה.
הסעיף נוסף לחוק בשנת 2005. "מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש", נכתב בסעיף, "רשאי הוא להורות לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים החשש האמור הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה, ובכלל זה להורות על מניעת גישה לאזור או למקום או יציאה ממנו". כמו כן רשאי השוטר "לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור".
הכי מעניין
הסעיף התמים־לכאורה הזה נקבע במקורו כדי לאפשר לשוטר הפשוט בשטח לחסום כביש שאירעה בו תאונה, למנוע גישה לאתר שנוצרה בו סכנה מיידית וכיוצא בזה, וזאת בלא שיצטרך להנפיק צו בבית משפט במקרה שדורש טיפול משטרתי דחוף. אולם הסעיף הזה מנוצל כבר שנים ארוכות בידי קובעי המדיניות, הרחק מעל דרג השטח שלמענו נוסף הסעיף במקורו, כדי להנציח את אפליית היהודים לרעה בהר הבית. וביתר בהירות: לא כהוראת שעה בנסיבות חירום, אלא מאז ולתמיד.
ח"כ לימור סון הר-מלך | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ככלות הכול אין – וסביר להניח שלעולם לא יהיה במדינת ישראל – חוק שאוסר על יהודים לשיר, להשתחוות או להניף דגל בהר הבית ומתיר זאת למוסלמים בלבד. ממילא, כדי להצדיק הרחקת יהודים ששרים התקווה בהר או קוראים להניף בו דגל – יש לנמק זאת בסמכות המשטרה לעשות כל שנכון בעיניה כדי "לשמור על הסדר הציבורי". בינגו: לשם כך בדיוק גויס סעיף 4א ושוגר להילחם בשדות הקרב המשפטיים.
זהו מדרון חלקלק, כמובן. אם די בסמכות המשטרה העקרונית כדי להתיר לה לעשות ככל העולה על רוחה, כולל ביטול כלאחר יד של זכויות יסוד דמוקרטיות כחופש פולחן וחופש גישה, מדוע לעשות זאת רק בהר הבית? באותה מידה עלול מפכ"ל המשטרה להחליט לחסום מעת לעת דרכים עירוניות ובין־עירוניות כדי להפחית את מספר ההרוגים בכבישים, או להבדיל – להפחית את זיהום האוויר. לחלופין, בעקבות גחמה של גורם פוליטי רב־כוח כלשהו, יותר לו לאסור גישה של להט"בים או יוצאי אתיופיה או נכים או כל ציבור ממורמר אחר למשרדי הממשלה באשר הם, בנימוק שהדבר נועד "למנוע חיכוך" או משהו מעין זה. וכל זה, רבותיי, ייעשה תחת המטרייה האינסופית והחוקית־כביכול של סעיף 4א הכול יכול. בין תכליתו המקורית של תת־הסעיף הזה ובין השימוש בו ככלי דיכוי – המרחק רב מאוד. ממש כמרחק שבין רוסיה הסובייטית לישראל הדמוקרטית.
כבר ב־2018 התבטא כאן הרב יובל שרלו נגד השימוש המשטרתי המופרך בסעיף המדובר: "פרשנות אשר תסבור כי סעיף 4א מאפשר למשטרת ישראל לפרסם הוראות קבע המגבילות זכויות אדם של אזרחים מטעמים ביטחוניים, וזאת בלי חקיקה או פנייה לקבלת צו מבית המשפט, עלולה להפוך את מדינת ישראל למדינת משטרה, שבה המשטרה לא רק אוכפת את החוק אלא מחוקקת אותו". הרב שרלו אף הגיש עתירה לבג"ץ בעניין באמצעות עמותת "מוקד", והעתירה נדחתה כמובן. בכל זאת, מדובר בבג"ץ.
מי שמרימה כעת את הכפפה ופועלת במסגרת פרלמנטרית להפסקת ניצולו של סעיף 4א לרעה היא ח"כ לימור סון־הר־מלך. השבוע היא הגישה הצעת חוק ל"תיקון פקודת המשטרה – הגבלת שימוש בהרחקות מנהליות", ועל פיה "תוקפה של הוראה למניעת גישה לאזור או למקום מסוים או יציאה מהם לא יעלה על יום אחד בלבד, ולא ניתן יהיה להאריכה או ליתן הוראה חדשה דומה נוספת״. יש לציין שהצעת חוק דומה הוגשה לפני כשנה בידי ח"כ שמחה רוטמן אולם לא קודמה עד כה.
על פי דברי ההסבר לחוק החדש, הסעיף נועד במקורו לתת מענה לאירוע חירום המעורר סכנה מיידית שמחייבת מתן מענה משטרתי. "תכליתו להקנות לשוטר את הסמכויות הנדרשות באירוע חירום... שיש עמו חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, כגון תאונות דרכים, אירועי חטיפה, חשש להתאבדות וכו'", נאמר שם. "דא עקא שנעשה שימוש בסעיף זה לצורך הרחקות קבועות וממושכות מהר הבית, בשל החשש לפגיעה אפשרית בשלום הציבור וביטחונו, באופן שמנוגד ללשונו, ובעיקר לתכליתו...
"על כן מוצע לקבוע במפורש כי אין לעשות שימוש בהרחקות לפי סעיף 4א לפקודה לתקופה שעולה על יום אחד בלבד, שאותה לא ניתן יהיה להאריך או ליתן הוראה נוספת דומה בעיקרה".
הצורך בחקיקה נוצר מהמציאות העגומה. "ראינו שיש ניצול לרעה של הסמכות, ניצול מפלה וייעודי, רק ביחס לאנשים שעולים להר הבית", אומרת ח"כ סון־הר־מלך. "היה שימוש לא סביר בכלי הזה, לכן אנחנו מנסים ליצור את האיזון".
ועם יד על הלב, זה חוק שיעבור את כל המשוכות, או שזה מה שאורי אורבך ז"ל כינה "הצהרת חוק"?
"מי שמכיר אותי יודע שאני משתדלת שכל הצעת חוק שאני מגישה תשלים בעזרת ה' את הליך החקיקה. לא עליך המלאכה לגמור, אבל יש לנו משימה. אנחנו נרוץ עם החוק הזה. תהליך החקיקה אורך זמן, סדר גודל של חודשים. אגב, אני גם לא מזלזלת בעצם ההצהרה. זאת אמירה כלפי המנגנונים, שקובעת שהשימוש בסעיף 4א נעשה באופן לא סביר. זה משדר להם שצריך לעשות חושבים. הרבה פעמים הם מגיעים ואומרים, טוב, הבנו, תנו לנו הזדמנות".
שוטרים בהר הבית. | צילום: AP
כלומר, יכול להיות שהמשטרה תגיד "אל תשנו את החוק" ותבטיח להתגמש. זה יגרום לך לוותר על החקיקה?
"בשום אופן אין בכוונתי לוותר על שינוי הסעיף. אני רואה שיש עוולות, ואני הרי לא יודעת אם אהיה פה מחר ומחרתיים. היום אני פה, ולכן אני צריכה לוודא שגם אם ישבו בכיסאות שלנו אנשים אחרים, הדברים ייעשו באופן הנכון והעיוותים יתוקנו. אם זה לא יעוגן בחקיקה, שר אחר שייכנס למשרד, מישהו מסוגו של עומר בר־לב, יוכל להחזיר את הגלגל לאחור, ובהחלטה מהירה לבטל את התפילות שמתקיימות בהר הבית ואת כל הדברים שכבר הושגו. אנחנו רוצים לעגן בחקיקה מה שאנחנו יכולים כדי שיישאר גם אחרינו".
ח"כ סון־הר־מלך מזכירה לשם המחשת העניין חוק אחר שהיא עמלה על העברתו, כזה שמחייב את האקדמיה להכניס לתקנוניה איסור תמיכה בטרור. "הגיעו כל ראשי האקדמיה וניסו לשכנע אותנו שניתן להם את הזמן ובתוך חודשיים ישנו זאת בעצמם. התעקשתי בכל זאת על העברת החוק. בהתחלה הם התנגדו, אבל הבינו שאנחנו מתקדמים בכל זאת בתהליך. כבר העברנו אותו בוועדה, ונשאר רק להעלות אותו למליאה. כולם בכנסת מבינים שהחוק הזה חשוב. גם אם המנגנונים באים ומציעים שהם יממשו את הדברים באופן עצמאי בלי שהחוק יחוקק, אנחנו לא מוותרים על החקיקה".
סון־הר־מלך אינה מזהה בקואליציה התנגדות להצעת החוק שלה: "כולם מבינים שגם המגזרים שלהם עלולים למצוא את עצמם יום אחד סובלים בגלל הסעיף הזה, אם נוותר על השינוי שלו".
אני מנחש שהמשטרה תתנגד לחקיקה, ואולי אפילו תצליח לשכנע בכך גורמים בימין, כשתאיים שאם יבוטל הסעיף הזה היא גם לא תוכל להרחיק מההר פורעים מוסלמים.
"יש מספיק סעיפים פליליים שאפשר להדביק לפורעים ערבים כדי להרחיק אותם משם, גם בעזרת חוקים שנוגעים למניעת טרור. זו לא סיבה טובה דיה להשאיר על עומדו סעיף דרקוני".
חשוב לה גם לציין את העובדה שלצד החסרונות והכשלים, היחס המשטרתי ליהודים בהר השתפר מאוד לעומת העבר. "מדהים לראות אנשים משתחווים בהר הבית ומתפללים בו, מה שלא קרה שם אלף שנה לפחות", היא מתפעלת. "אבל היכן שאנחנו רואים שהעוול והמדיניות המפלה נמשכים, אנחנו נתקן. לא נסכים שזה יימשך".
מוזיאון התנ"ך בוושינגטון מוכר לאחרונה דגימות מעפר הר הבית במחירים מכובדים בהחלט. למשל, נמכרת שם שרשרת זהב הנושאת בקבוקון עפר מהר הבית ב־90 דולר, ואילו דגימה גדולה מעט יותר נמכרת ב־120 דולרים. לכל בקבוקון עפר כזה מצורפת תעודה שחתומים עליה מנהלי מיזם סינון העפר שהוצא מהר הבית, הארכיאולוגים צחי דבירה וגבי ברקאי, שבה הם "מאשרים כי המוצג המצורף הינו דגימה אמיתית של אדמה מהר הבית, לאחר סינון והוצאת ממצאים ארכיאולוגיים". בדף ההסבר נכתב בין השאר ש"האדמה מכילה אפר מחורבן בית המקדש הראשון והשני, מה שמסביר את צבעה האפור. הר הבית עומד כעדות חיה לדבר הא־לוהים. הר הבית בירושלים, אחד מאתרי הברית הישנה, מעולם לא נחפר בידי החוקרים. זו פיסת היסטוריה מוחשית, מורשת יקרת ערך שתועבר מדור לדור".