גורשתי מהר הבית. פעמיים

ביום א' של חול המועד אמרו בבית הכנסת את הפיוט "הושענא אבן השתייה", שמילותיו נעות כולן סביב הר הבית ובית המקדש. לא הצלחתי להגות אותן בקול. הן נחנקו בגרוני. יכולתי רק לקרוא אותן בדממה. עצבות ירדה עליי בחג האהוב, שבו צווינו לשמוח. כשסיימתי לקרוא בדממה את ההושענא, בקעו מתוכי המילים "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'".

ביום כיפור השנה, אחרי 38 שנים של עליות להר הבית בכל חגי ישראל, גירשה אותי משטרת ישראל מהר הבית, וקיבלתי צו הרחקה מההר. בראשית חול המועד, במקום לעלות להר הבית כהרגלי בשנים האחרונות עם ישיבת הר הבית והרב אלישע וולפסון ויחד עם ציבור גדול, לאחר תפילת הלל מוזיקלית נרגשת בנטילת ארבעה מינים סמוך להר, ישבתי בראש מורכן בבית הכנסת ליד ביתי והתעצבתי מול המילים "הושענא למען שכינתך".

מה אירע שבפעם הראשונה אחרי 38 שנים של עליות תדירות, גורשתי מהר ה' וקיבלתי צו הרחקה ממנו? התפללתי מפתק קטן שהייתה מודפסת עליו תפילת העמידה של יום הכיפורים. זה ארבע שנים וחצי משטרת ישראל מאפשרת ליהודים להתפלל על הר הבית, אבל בלי סידורים, טליתות, תפילין וספרי תורה. בימי חול וחול המועד מותר להכניס אל ההר טלפון סלולרי ולהתפלל מתוכו. בימי החג, כשיהודי שומר מצוות מנוע מהבאת טלפון, רבים מהעולים מדפיסים לעצמם את התפילה על דפים קטנים ומתפללים מתוכם.

לפני קרוב לחמש שנים, כשרק התחילו להתיר תפילה על ההר, המשטרה לא הקפידה על הכנסת דפים כאלה. בשנים האחרונות חלה החמרה מסוימת, והמשטרה החלה לבדוק את הכיסים של הנכנסים להר ולדרוש להשאיר דפים מודפסים מחוץ להר. אבל עדיין מי שהצליח להכניס דפי תפילה להר התפלל מתוכם לעיני המשטרה בלי הפרעה. זה היה מעין משחק מוסכם: אסור עקרונית להכניס דפי תפילה, אבל מי שהצליח להכניסם לא ננזף ולא התבקש להימנע מתפילה מהם. באופן כזה אני מתפלל על ההר ללא הפרעה בימים נוראים וביום טוב של שלושת הרגלים.

בראש השנה חלה החמרה נוספת: היו אנשים שהתבקשו להכניס את הדפים לכיסיהם בהיותם על ההר. כששוטר ראה אותי מתפלל מדף כזה, הוא ביקש ממני לקפל אותו כך שלא יבלוט מכף ידי, אך לא דרש ממני לא להתפלל ממנו. על כן, כשביום כיפור השנה ערכו השוטרים בדיקות קפדניות מתמיד על גוף הנכנסים להר ודרשו שלא להכניס דפי תפילה, לא חששתי שירחיקו מההר את מי שמתפלל מדף. כשהגעתי לצד המזרחי של ההר, שהתפילות נערכות בו, ראיתי שוטרים מציקים לאדם בעת שהתפלל עם ילדיו, מכיוון שהתפלל מתוך חוברת עבה של דפי תפילה. התרחקתי מהם כדי שלא ייטפלו גם אליי והתפללתי תפילת לחש בזהירות מתוך חצי העמוד המקופל שלי, שבו הודפסה תפילת העמידה של יום כיפור באותיות קטנות. שקעתי בתפילה העמוקה המתעוררת בי רק בהר.

בשלב מסוים שליח הציבור הרב אליהו ובר החל לומר את י"ג מידות הרחמים, וכל הציבור, יותר ממאה אנשים, השתטח על ההר בפריסת ידיים ורגליים. השתטחתי גם אני. כפי שקורה לעיתים קרובות מאז הותרה ההשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, כשגופי פרוס על אדמת ההר בלי מחיצות ביני לבין האדמה, גם הפעם בקע ממני בכי עמוק וממושך שאינני יודע להסבירו. התמסרתי אליו בלי לנסות לשלוט בו. כשקמתי מהבכי ומההשתטחות, הוצאתי את פתק התפילה כדי להיזכר איפה אני בנוסח התפילה. באותו רגע, שניות אחרי שהפסיקו כתפיי לרעוד, ניגש אליי שוטר ממשטרת ישראל ודרש ממני להצטרף אליו ולרדת מההר.

לא הבנתי מה קורה. נזכרתי באירוע שחוויתי לפני עשרות שנים, בעת שהתפילה על ההר הייתה אסורה לגמרי, ושוטר דרש ממני להפסיק לבכות על ההר, ואיים שאם לא אפסיק, הוא יסלק אותי מההר. כמו אז, אמרתי גם עכשיו לשוטר: "אני רק בכיתי. מותר לבכות בהר הבית". השוטר התעקש שעליי לבוא איתו. בהתחלה היה לי קשה להאמין ששוטר במשטרת ישראל יכול לראות גבר בן 68 בעל שיער וזקן לבן מתייפח בתפילה, משתטח על אדמת הר הבית, ולעצור אותו ברגע שהוא קם. התיתכן קהות חושים קיצונית כל כך? אילו ראיתי התנהגות כזאת של שוטר ישראלי מול מוסלמי זקן בהר הבית, הייתי ניגש אליו ומוחה. אבל מהר מאוד התברר שאכן שוטר ישראלי בחר לסלק אותי מההר בגלל תפילה מפתק שניות ספורות לאחר שקמתי מהשתטחות מתוך בכי.

בעת שהתלוויתי אל השוטר, חזרו אליי שני אירועים מכוננים שבהם משטרת ישראל הצטיירה בעיניי כמשטרה סובייטית. האירוע הראשון היה כניסתו של שוטר לאוטובוס שעמד לצאת מבנייני האומה לקבר בבא סאלי, אל ההפגנה בנתיבות נגד ההתנתקות שקדמה לאירועי כפר־מימון. באותו היום מנעה המשטרה מאוטובוסים בכל הארץ לצאת להפגנה חוקית בנתיבות מתוך חשש שאנשים ינסו להיכנס משם לגוש קטיף. אני, שגדלתי בארה"ב שנשמרו בה זכויות האזרח, ובהן הזכות להפגין, לא האמנתי שאכן זה קורה.

בעוד השוטר ואני צועדים ביום כיפור לכיוון שער השלשלת בהר הבית נזכרתי באירוע נוסף, לפני יותר מעשור, כשנשות המוראביטאת היו מתקרבות לכל יהודי שעלה להר הבית והיו צורחות בפניו בתוקפנות ממרחק סנטימטרים ספורים, כך שהרוק הותז מפיהן על פניו. נזכרתי בשוטרים מטעם מדינת ישראל שעמדו במרחק מטר מן העולים והיו מאפשרים לזה לקרות, כאילו אין בכך משום הטרדה וכאילו מותר על פי החוק להציק כך ליהודים בהר הבית.

יצאנו משער השלשלת והתקרבנו לשוטר נוסף שישב ליד שולחן ברחוב וחילק זימונים לשימוע לאנשים שהתפללו על ההר מתוך פתקים (לאחר החג התברר לי שהייתי אחד מכחמישים מתפללים כאלה באותו היום). שוטר ביקש לצלם אותי. סירבתי להצטלם ביום כיפור, והוא נמנע מלעשות זאת. שוטר אחר, ערבי, ביקש ממני את שמי ואת מספר תעודת הזהות שלי, ונתתי לו. הוא דרש ממני לחתום על הזימון לשימוע. משסירבתי לחתום ביום הקדוש, הוא ויתר על חתימתי, רשם בטופס "מסרב לחתום", והגיש לי את הזימון. בעת כתיבת שורות אלו אני מחכה לשמוע מעורך דיני לכמה זמן הורחקתי מהר הבית.

בשנתיים האחרונות אני חש פער גדול מאוד בין אווירת המשבר, המצוקה ואפילו החורבן שיש במדינה ובחברה הישראלית מאז שמחת תורה תשפ"ד, ובין אווירת הגאולה בהר הבית. בהר התרבו בתקופה הזו מספר העולים והתפילות בציבור, הותרו ההשתחוויות במזרח ההר ולאחרונה גם הותרה השירה בכל ההר. אפילו בט' באב השנה היה קשה לרסן את השמחה ואת ההתלהבות של העולים. בכל בוקר בזמן תפילת שחרית העולים נכנסים להר בשירת "אז ישיר" – "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך", ונפרדים ממנו בשירת "ידיד נפש" – "מהר, אהוב, כי בא מועד". בימי חמישי אחר הצהריים שרים את כל תפילת קבלת השבת בזמן העלייה האחרונה לפני השבת, ונפרדים מההר בשירת "התעוררי התעוררי, כי בא אורך, קומי אורי... כבוד ה' עליך נגלה". ביום כיפור השנה הפער הצטמצם בעבורי. עורלת הלב של המשטרה קירבה בין המצב שנפגשתי בו בהר ובין המצב השורר בכל הארץ – כאב, עצב ומצוקה.

ד"ר יעקב פרידלנד הוא במאי ומורה לקולנוע. סרטו "את המקום מרחוק" (1994) עוסק בעליית יהודים להר הבית לפני יותר משלושים שנה