הרב של בית הכנסת שלי דרש ביום טוב הראשון של סוכות במהלך התפילה, כמנהגו הטוב. בסוף הדרשה הוא מסר הודעה קצרה: "אנחנו משתתפים בצערו של ד', שאימו נפטרה הלילה". ד' עצמו עמד שם בבגדי חג, עטוף בטלית, ואמר לכולם "חג שמח"; הוא ידע, כמו כולנו, שאין מתאבלים בחג הסוכות. הוא כבש באצילות את אבלו, שיבטא כהלכה רק בעוד שמונה ימים.

אותו היום היה השנה גם 7 באוקטובר. היו עיתונאים שתהו בקול רם – ולעיתים בזעף – למה לא נראו דתיים רבים באירועי הזיכרון והאבלות שנערכו ביום הזה. חלק מהתוהים ומהזועפים היו מחרחרי ריב ותיקים, אך חלק מהם היו מתאבלים תמימים, שלא הבינו מדוע חלק מהעם מתעקש לציין את אבלו ביום אחר, ומסתפק בימות החג ביגון חרישי וכמוס. לתהייה הזו יש תשובה קצרה ורקע ארוך. התשובה הקצרה היא בת שלוש מילים: אין מתאבלים בחג. הרקע הארוך הוא בן 3,500 שנה.

למה ארוך כל כך? כי הקֶצֶר בתקשורת סביב מועד האבלות על הטבח בשנה הזו קשור בשאלה יסודית יותר: באיזה לוח שנה מציינים את יום הזיכרון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים איש לא העלה על דעתו לקרוא לה "מלחמת שישה באוקטובר"; אך אחרי שפרצה מלחמה בעיצומו של יום שמחת תורה ושמיני עצרת, הולך ומשתכח משום מה העיתוי העברי רב המשמעות הזה, לטובת תאריך לועזי סתמי, יום אחד באוקטובר.

השאלה הזו אינה רק סמלית, אלא גם מעשית מאוד. הנוצרים האדוקים היו נוהגים לשנן בעל פה "קטכיזם", כלומר: רשימות של עיקרי האמונה. כאשר שאלו את הרב שמשון רפאל הירש מהו הקטכיזם היהודי, הוא השיב: "לוח השנה שלנו". לוח השנה הזה מטמיע במחזור הדם של חיינו הממשיים את הזיכרון ההיסטורי שלנו ואת ערכינו הנצחיים. אירועים וערכים שמוטמעים בלוח השנה העברי נזכרים לנצח; אלו שלא זכו למקום בלוח – נשכחים. יהודים עדיין שמחים בסוכות ובפסח, אלפי שנים אחרי יציאת מצרים; אבל אף אחד כבר לא רוקד ברחובות בכ"ט בנובמבר.

מעל דפי העיתון הזה כתב באחרונה דרור יהב על הגל המבורך של התקרבות לדת המציף את החברה הישראלית, ותבע מהציונות הדתית לעשות יותר כדי לקרב את המסורתיים החדשים. איני בטוח שהמסורתיים הללו זקוקים דווקא לנו: מאות אלפי החיילים שדרשו ציציות כשרות לא חיכו להסברה שלנו על ערכי הציצית, ורבבות הצעירים שנהרו השנה בכל ערב לסליחות בכותל המערבי לא המתינו לאוטובוסים של מועצת יש"ע. אבל יש משימות נקודתיות שאכן היינו יכולים לעשות למענן יותר, כדי לחזק את הזיקה הבריאה של החברה הישראלית למסורת היהודית. זו אחת מהן: להדגיש את המשמעות העמוקה והמצמררת שיש דווקא בתאריך העברי של הטבח והמלחמה.

דווקא בעיצומו של גל מסורתי מבורך, דווקא בעידן שבו יותר חובשי כיפות סרוגות מאי פעם נמצאים בשורה הראשונה של התקשורת, הפוליטיקה ומערכת הביטחון, דווקא בתקופה הזו לא הצלחנו להגיע אפילו למינימום הבסיסי הזה: לקבֵּע שם יהודי ותאריך יהודי למלחמה גורלית על הקיום היהודי. אין לי טענות לאלו שאינם מכירים את הלוח העברי: הם מציינים את התאריך המוכר להם. אך צר שאלו שמכירים את הלוח העברי ואת חשיבותו לא הצליחו יותר בהפצתו.

נזכיר גם שמשום מה עדיין לא נקבע למלחמה הזו שם רשמי; "חרבות ברזל" הוא השם האקראי שניתן בצה"ל למערך התגובה המיידי, בעיצומו של יום הטבח. על קבריהם של חללינו הקדושים לא נכתב שם המלחמה; למשפחות נאמר שכאשר ייקבע שם רשמי יוסיפו אותו למצבות. הגיע הזמן לעשות זאת, וטוב שהשם הזה יזכיר את המועד העברי שבו פרצה המלחמה, בדומה למלחמת יום הכיפורים.

המלחמה פרצה ביום חג קדוש, ובצדק קבעה לה הממשלה יום זיכרון ממלכתי הסמוך לחג ככל האפשר – בכ"ד בתשרי. אם נצליח לקבע את השם ואת תאריך הזיכרון בצביונם היהודי, הרי שגם ניני־נינינו יתאבלו על הטבח הנורא, כמנהגם של יהודים מדורי דורות. אם חלילה לא נצליח, יש מקום לחשוש שבעוד מאתיים שנה רק קומץ דוקטורנטים להיסטוריה יזכרו את הטבח הנורא.