"משפחות של חטופים אמרו שהן לא יודעות איך לדבר עם בן המשפחה שחזר, איך לתקשר"

כבר משעות הבוקר המוקדמות, מקבלת עו"ס ליאת גוטמן שיחות טלפון במשפחות הבוחרות להתייעץ איתה עם פרסום מתווה חזרת החטופים. לדבריה, מדובר אמנם בחדשות טובות שמדינה שלמה ייחלה להן במשך שנתיים, אך הן גם מביאות איתן המון אמוציות בקרב המעורבים הישירים – המשפחות עצמן.

"אני בקשר עם בני משפחה של חטופים שאמורים להיכלל בעסקה הזו, ושכבר יודעים מה זה תנודות רגשיות", מספרת גוטמן, עובדת סוציאלית בתפקיד מנהלת תחום הדרכה, הכשרות וחוסן בעמותת אנוש. במקביל היא גם מטפלת בטראומה ולכן גם מלווה מהשבעה באוקטובר משפחות שכולות, בני משפחה של חטופים ומשפחות פצועים. "משפחות של חטופים כבר רגילות להיות בתנודות אחורה קדימה של תקווה ואכזבה לאורך כל השנתיים האחרונות. אפילו עכשיו, כשכבר יש חתימה ואיזושהי בהירות, יש תנועה מתמדת בין תקווה לפחד. יש אנשים שאומרים לי שהם מרגישים בחלום ומפחדים שבין רגע החלום הזה עוד פעם יתנפץ. זה כל כך מובן, התנודה הזאת בין הרצון לקוות ולצפות ולדמיין כבר את רגע המפגש, ובין הפחד שמשהו יקרה וירסק את הכול".

מדובר בתנודה אנושית שמתהווה מתוך הטראומה שמלווה את כולנו בשנתיים האחרונות - התקווה וההתרסקות, אומרת גוטמן. "כבר לקראת ציון התאריך של השביעי באוקטובר השנה, אנשים שאני מלווה שהם בני משפחות שכולות, העלו את הצורך בשיח, במתן לגיטימציה לתחושות, ברצון להבין מה קורה להם בכל פעם מחדש כשהם מתקרבים לתאריכים האלה. אני בקשר עם בני משפחה של חטופים שההודעות האלה על מתווה מתגבש מרוממות ומציפות אותן וממלאות בהתרגשות, ויחד עם זה גם בפחד גדול מפני מה שיהיה ואיך יהיה".

החששות העיקריים המטרידים את משפחות החטופים העתידים לשוב בעסקה, הן לגבי המצב הפיזי והנפשי בהם הם יחזרו. "חלקם בכלל חוששים האם החטוף שלהם אכן חי. חלק יודעים בוודאות שהוא חי, חלק עדיין לא, לחלק היו אותות חיים לפני הרבה מאוד זמן, וכרגע עדיין לא נאמר להם באופן רשמי מה המצב של היקרים שלהם. אנחנו מספר שעות אחרי ההכרזה על העסקה ויש משפחות שעדיין לא בישרו להם את הבשורה הרשמית על חזרת החטוף שלהן והן מצויות בפחד. פחד נוסף הן המחשבות של איך בן המשפחה שלי יחזור, כי בתפיסה הטבעית, בן המשפחה החטוף נותר באותו מצב כמו לפי החטיפה, אבל זה לא נכון. אני יכולה לשתף משפט שנאמר לי על ידי משפחות חטופים שאמרו שהן לא יודעות איך לדבר עם בן המשפחה החטוף, איך לתקשר".

גוטמן ממליצה לצאת מתוך נקודת הנחה שהם לא יחזרו כמו שהם. "עדיף לבוא עם ציפייה נמוכה, ועם איזושהי התכוננות לכך שהם לא יחזרו, ולו רק כדי שנבנה בתוכנו רגישות גדולה יותר להכיל את כל מה שיבוא. בכל זאת אנחנו מדברים על תקופה ארוכה בשבי, מטלטלת מאוד. ידוע גם ממחקרים שלהיות לצד אנשים שיכולים בכל רגע נתון להרוג אותך או להתעלל בך, מכניסה את הנפש לדריכות מטורפת וזה גורם לשבוי לפתח חיישנים מאוד חדים כדי להצליח לשרוד ולהישמר בתנאים-לא-תנאים, בתנאי סכנה ופחד קיצוניים. דבר נוסף שמטריד את המשפחות הוא התגובות שלהם, שיהיו אמוציונליות מאוד: צעקות, בכי, התעלפויות וכל מיני תגובות שיכולות להיות לאדם כשהוא במצב של התרגשות יתרה. הם נורא רוצים להיות שם בשביל בן המשפחה שחוזר ומפחדים שהתגובה תהיה קשוחה מדי. הדבר הכי מרכזי שנוגע להן הוא העובדה שמבחינתם הם איבדו שנתיים בחיי האהובים שלהם. הם להוטים לשמוע כל פרט, אבל יודעים שהם צריכים לנשום עמוק ולתת לבן המשפחה להסתגל חזרה למציאות עם גירויים אחרים, נוף אחר ועם קולות אחרים, ואפילו עם מצבי דריכות".

אפשר להשוות את המצב באופן סימבולי ליציאה ממנהרה, מהחושך אל האור, הצורך להסתגל אל אור השמש המסנוורת והרוח המכה בפניך. "זו התחושה של החטוף. ממקום של סכנה מטורפת, של הישרדות יומיומית, של חושך ואזורי מחיה מאוד מוגבלים וקשוחים, הוא פתאום יוצא לחופש ואל המשפחה כשהוא מוצף בגירויים. לפעמים הנפש של האדם צריכה להסתגל לגירויים האלה לאט ובאיזון. לכן אחד הדברים שעשויים לסייע לכל המעורבים הוא לשמור את כל השאלות והסקרנות ואת כל מה שהם רוצים לדעת בצד, לתת לחטוף להסתגל בהדרגה הנכונה, בקצב הנכון. לשאול ולברר איתו מה הוא צריך, מה נכון לו - האם הוא צריך את כולנו עכשיו, האם רק חלק, האם אנשים ספציפיים. צריך לעשות את הדברים בקצב של האדם שחוזר, כי הוא זה שיודע מה יהיה לו נכון, זה גם מחזיר לו לאט-לאט את חוויית השליטה והבחירה שנגזלה ממנו כשהיה בשבי, את החוויה האנושית הכי הכי בסיסית בלבחור ולהיות באופן עצמאי על הדברים שחשובים לו".

לגוטמן חשוב להדגיש עניין נוסף, מסר עבורנו כחברה הישראלית שעומדת לקראת העסקה בו ישוחררו חטופים חיים ומתים גם יחד "התגובה שלנו כמדינה, כחברה, היא מאוד חשובה, גם ברמה של התגובה למשפחות ברמה הפרטית, ואפילו ברמת התקשורת וברמת הדברור החוצה. יד אחת רוקדת ויד אחת מוחה את הדמעות. אנחנו בתוך אותה סיטואציה, אלו אותן משפחות, ואנחנו כחברה גם צוהלים ושמחים עם החטופים החיים שחוזרים, וגם מוחים דמעה על חטופים החללים שחוזרים. אנחנו שמחים ומאושרים שהם חוזרים, אבל זה עוד שלב בתהליך. בתהליך האבל, ותהליך ההשלמה עם האובדן, וזה תהליך קשה ועצוב, וחשוב להחזיק את כל הדברים האלה ביחד".