יומן בג"ץ מוכיח: מחבלים מופלים לטובה על פני פעילי הר הבית

פני האפליה: ב־1 באוגוסט הגיש עו"ד אביעד ויסולי לבג"ץ תשע עתירות בשם פעילים שהורחקו משטח ההר משלל סיבות של מה בכך. אחת מהן, למשל, עסקה בעניינו של אברהם שאול פואה, שנעצר והורחק מהר הבית למשך חמישה חודשים לאחר שצילם יהודים שמכניסים גדי לשטח ההר. במסגרת הזו ביקש עו"ד ויסולי בשם כל תשעת המורחקים בקשה לצו ביניים שיאפשר את עלייתם להר הבית בתשעה באב, שחל כעבור יומיים.

כבר ביום הגשת העתירה דחתה השופטת יעל וילנר את הבקשה לצו ביניים בנימוק של "שיהוי", כלומר בטענה שהעתירות הוגשו זמן רב לאחר הנפקת צווי ההרחקה מושאי העתירה. למעשה, שופטי בג"ץ חטאו בשיהוי חמור בהרבה ביחס לעתירות, שמלבד אחת לא נידונו כלל עד לרגע זה.

ויסולי גם ביקש שעתירותיו יזכו לפטור מאגרה (העומדת על קרוב לאלפיים שקלים), לנוכח החלטת בית המשפט שהעתירות יידונו על פי חוק המעצרים, וככל הליך פלילי אמורות להיות פטורות מתשלום אגרה. וילנר ניצלה את הבקשה כדי לפטור את עצמה מחובת קביעת מועד לדיון בעתירות עד להכרעה בשאלת התשלום. וכך, גם כעבור כחודש וחצי מהגשת תשע העתירות טרם נקבע מועד דיון לשמונה מהן. רובן המוחלט כבר התייתרו מפני שההרחקות הסתיימו בטרם התפנה בג"ץ לדון בהן.

חמור מכך: עד עתה לא נדרשה המשטרה להגיש את תגובתה לעתירות, ובעניין הפטור מאגרה הואיל בית המשפט לדון בעניין רק בשבוע שעבר וכמובן דחה את הבקשה (ביחס לעתירות שנותרו). רק בעתירה אחת, של הצעיר החרדי יעקב גליס שעוכב בהר הבית והורחק ממנו לאחר שצילם יהודים שהשתחוו במקום ביום ירושלים, הורה בית המשפט על הגשת תגובה ונקבע מועד לדיון. וראו זה פלא: המשטרה מיהרה לבטל את הרחקתו של גליס מיד עם קביעת מועד הדיון, ומתעוררת התחושה שמראש היה מדובר ב"שיטת מצליח" מצידה. אגב, לאחר מחיקת העתירה קבעה רשמת בית המשפט שההליך פטור מתשלום אגרה.

לתדהמתו גילה ויסולי מעיון ביומן בית המשפט שבג"ץ קבע דיונים והכריע בעתירות רבות שהגישו מחבלים במהלך חודש אוגוסט. למשל, מעת הגשת עתירתו של ריאן חמארשה נגד מפקד כוחות צה"ל באיו"ש עברו יומיים בלבד עד ההכרעה בתיק, וכך גם באשר לעתירותיהם של טארק אלסעדי, מוחמד דראגמה ואדם אבו־בכר. עתירותיהם של קצי חושיה ואלמנתצר באללה קדח הוכרעו בתוך יום מעת הגשת העתירה. בסך הכול, 56 עתירות מחבלים הוגשו ונידונו באוגוסט, ומעת הגשתן נדרשו לבג"ץ פחות משישה ימים בממוצע להכריע בהן – כלומר במתן פסק דין או במחיקת העתירה כתוצאה מהתקפלות המדינה.

"בכל אחת מעתירות הטרור ניתנה כבר ביום הגשת העתירה החלטה המורה על קביעת דיון דחוף ועל הגשת תגובת המשיבים עד 24 שעות לפני מועד הדיון", כתב ויסולי לבית המשפט. "בכל העתירות נקבעו וקוימו דיונים בתוך ארבעה עד 15 ימים ממועד ההגשה, ופסק הדין ניתן ביום הדיון עצמו או לכל המאוחר יום לאחריו. ממוצע הימים מהגשת העתירה ועד למועד הדיון בפני מותב של שלושה שופטים עמד על תשעה ימים בלבד.

"יודגש כי באף אחת מעתירות הטרור לא נדרש בית המשפט לסוגיות של 'מיצוי הליכים' או לכל תנאי סף אחר. בכל העתירות לא חויבו העותרים בהוצאות משפט, אף כאשר עתירתם נדחתה. ההסתברות האקראית שעתירת טרור לא תסתיים בתוך 31 ימים היא אפסית – פחות ממאית האחוז". אם לא די בכך, עתירות המחבלים גם לא חויבו באגרה מעצם כפיפותן למשפט הפלילי.

ויסולי מספק דוגמה מדהימה נוספת למדיניות המפלה בבית המשפט העליון: עתירה של חגי אייד והאגודה לשמירת זכויות הפרט נגד מפקד מחוז חוף במשטרה הוגשה לבג"ץ ב־26 באוגוסט ב־07:50 בבוקר, נגד החלטה מנהלית שפגעה לדעת העותרים במצעד הגאווה שתוכנן להתקיים למחרת.

העתירה הוגשה בהתבסס על פרסום בעיתון הארץ ועל מידע שהופץ מפה לאוזן. ובכל זאת, מיד עם הגשת העתירה הורה השופט נעם סולברג לקיים דיון בעניין עוד באותו היום בשעה 14:30, והמשטרה נדרשה להגיש את תגובתה עד השעה 13:00. בפועל הוגשה תגובתה בשעה 13:30, ובה הודיעה שהיא חוזרת בה מההחלטה כך שהעתירה התייתרה.

חרף זאת, קיים בג"ץ דיון באותו יום במושב שלושה שופטים ואף נתן פסק דין מפורט. במקרה של בג"ץ מצעד הגאווה, "מיצוי ההליכים" הסתכם בשני מכתבים שנשלחו יום קודם לכן למשטרה ולא נענו. בפסק הדין חויבה המשטרה לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים.

ויסולי כותב: "ממצאי ההשוואה מלמדים על אפליה מובהקת לרעה של עותרי הר הבית בזכויותיהם הדיוניות בפני בג"ץ, על חוסר שוויון מוחלט בפני בית המשפט ועל פגיעה קשה בזכויות האדם שלהם. אילו היו העותר ושאר עותרי הר הבית מודעים לקיומה של האפליה הזו מבעוד מועד, ספק אם היו פונים לבג"ץ מלכתחילה. אין זו אלא הנחה נאיבית או מיתממת כי אפליה כה מובהקת על בסיס שיוך פוליטי אינה מקרינה גם על תוצאות פסקי הדין עצמם".

מהרשות השופטת נמסר: "בתי המשפט נדרשים מדי יום לעתירות, חלקן נוגעות לזכויות הפרט וחלקן לשאלות ביטחוניות רגישות. כל עתירה נבחנת לפי דחיפותה ומורכבותה. עתירות דחופות מטופלות בלוחות זמנים קצרים במיוחד, בהתאם לחוק ולפסיקה. אין בכך משום אפליה לטובת צד כלשהו אלא יישום העקרונות המשפטיים והאיזונים הנדרשים. יצוין כי בעתירות שנדונו שולמה אגרה ואילו בעתירות המוזכרות טרם שולמה. יודגש כי הסיבה לאי טיפול בעתירות היא אי תשלום האגרה, כפי שצוין בהחלטותיה של השופטת וילנר בנדון".