"הג'יפ עצר בחריקת בלמים בהר הבית. נטלתי את השופר ותקעתי"

האוטוביוגרפיה של הרב מנחם הכהן, "למען אחי ורעי", יצאה לאור רק השנה. באחדים מדפיה מסתתר חלקו הבלתי מבוטל של הרב, שהלך לעולמו בשבת שעברה, באחד הפרקים המסעירים בתולדות ישראל – האחיזה היהודית המחודשת בהר הבית אחרי אלפיים שנות הפסקה. בעת שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים היה הכהן עוזרו של הרב הצבאי הראשי אלוף שלמה גורן, ובמסגרת הזו נלווה אליו לכל מקום והיה עד לאירועים הדרמטיים.

בספר מתאר הרב הכהן כיצד "נזכר הרב גורן שאם העיר העתיקה תיכבש הוא ירצה לתקוע בשופר, אבל אבוי, השופר הגדול מסיני היה ואיננו עוד, נשרף בשדות מול עזה (שופרו האישי של הרבצ"ר נשרף ביומה הראשון של המלחמה, א"ס). הוא ביקש אפוא ממני כי אסע מיד אל בית חותנו הרב דוד כהן, 'הנזיר', כדי לקחת מביתו שופר. עם הנהג אריה שלום נסעתי אל בית 'הנזיר' ברחוב עמוס בשכונת כרם אברהם. 'הנזיר' היה שרוי, כדרכו תדיר, בתענית דיבור, אך הצביע באצבעו על חלקו העליון של ארון ספרים. העמדתי כיסא על השולחן, טיפסתי למעלה, הורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן.

"שמנו פעמינו שוב אל מוזיאון רוקפלר, אך נאמר לנו כי כיבוש העיר העתיקה כבר החל. הצנחנים התקדמו בהליכה מהירה, כמעט ריצה, לכיוון העיר העתיקה, דרך שער האריות. הדבקנו אותם במהירות, רצים אחריהם במעלה הרחוב שמוביל לשער האריות. אני עם קסדה לראשי, ואילו הרב גורן עם ספר תורה ושופר בידו, ורק כובע מצחייה פשוט לראשו. כשהגיע לשער האריות תקע הרב גורן בשופר.

"בערך בשעה עשר בבוקר הודיע מוטה גור ברשת הקשר: 'הר הבית בידינו!'. הגענו עם החיילים הראשונים לרחבת הר הבית, והרב גורן תקע שוב בשופר. לאחר רגעי ההתרגשות הראשונים ביקש סגן יורם זמוש, מ"פ צנחנים בן קיבוץ יבנה, מהרב גורן להביא לכותל את הרב צבי יהודה קוק. הרב גורן נענה בשמחה, והוסיף בקשה משלו: 'אם כך, הבא גם את חותני, הנזיר'. הקצו לי ג'יפ ירדני שנלקח שלל, שבמרכזו מוקם תותח ללא רתע. אחד הצנחנים התנדב להסיע אותנו. ב־1948, כשהעיר העתיקה נפלה בידי הירדנים, נדר 'הנזיר' שכל עוד לא יהיה הכותל בריבונות יהודית, הוא לא יצא מביתו. ואכן, ב־19 השנים שחלפו מאז, 'הנזיר' יצא מביתו רק פעמים ספורות בנסיבות מיוחדות, ובכל אחד מהמקרים הללו דאג לכנס בית דין של שלושה שיתיר את נדרו.

"נקשתי על דלת דירתו של 'הנזיר' ואמרתי בקול: 'רב דוד, באתי לקחת אותך לכותל'. 'הנזיר', שגזר אז על עצמו תענית דיבור, המהם משהו לא ברור. גם כעת, כשהנסיבות שגרמו לו לנדור את נדרו בטלו ועברו מן העולם, התעקש שהנדר יבוטל במעמד שלושה אנשים". השלושה שגויסו לשם כך היו הרב מנחם הכהן עצמו, הרב אברהם רוזנבוים, מבאי ביתו של הנזיר, וכן שכנו הרב משולם דוד הלוי סולוביצ'יק, מתנגד חריף לציונות שהוזעק בידי הרב הכהן.

"'הנזיר' גם היה צמחוני אדוק", כתב הכהן, "ונמנע משימוש בנעלי עור. הוא יצא אפוא מביתו יחף, כשרק גרביים לרגליו, ורעייתו הרבנית רצה אחריו עם נעלי בית מבד. הושבתי את הנזיר בג'יפ, לצד ארגזי התחמושת, ודהרנו לביתו הסמוך של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ברחוב עובדיה. ר' צבי יהודה לא היה בביתו. שיערתי שהוא מתבודד בחדרו של אביו בחצר בית דוד הסמוכה לרחוב יפו. ביקשתי מנהג הג'יפ למהר לשם ועליתי במדרגות הצרות המוליכות לבית הרב קוק. הדלת הייתה נעולה. נקשתי על הדלת, אך כלום. הצצתי דרך חור המנעול הרחב, מנעולים של פעם, וראיתי דרכו את הרב צבי יהודה יושב בחדר, עטוי טלית ותפילין, שרוי בעולמות אחרים ואינו שומע כלל את הנקישות החזקות בדלת. בלית ברירה פסעתי לאחור שני צעדים, ובתנופה קדימה בעטתי בדלת החדר בחוזקה, והיא נפתחה לרווחה. ר' צבי יהודה היה בהלם. הוא לא הבין מי פורץ לביתו בעיצומה של מלחמה. אמרתי לו: 'ר' צבי יהודה, ירושלים משוחררת! באתי לקחת אותך לכותל!'.

"אבל ר' צבי יהודה היה במקום אחר, שרוי בעולמות עליונים. הבנתי שאין ברירה. הסרתי אפוא מעל זרועו ומראשו בעדינות את הטלית והתפילין, וחבשתי את מגבעתו לראשו. לאחר מכן נשאתי אותו בידיי, כמו תינוק קטן, אל הג'יפ שהמתין לנו בחוץ. מכיוון שהג'יפ היה צר ממדים, נדחקו הרב צבי יהודה וה'נזיר' במושב האחורי, לצד ועל ארגזי התחמושת שהיו בספסל האחורי, ואילו אני התיישבתי ליד הנהג והוריתי לו לטוס בכיוון הר הבית. הג'יפ עצר בחריקת בלמים ברחבת הר הבית. פגשנו שם את הרב גורן, שהקביל את פניהם בשמחה, ואני נטלתי ממנו את השופר ותקעתי כמה תרועות שמחה".

עולה ויורד

בחודשים הראשונים אחרי המלחמה בלמה הממשלה בכוח את מאמציו של הרב גורן לקבוע עובדות בהר הבית, ובהגיע יום הכיפורים תשכ"ח (1967) אסר שר הביטחון על הרבצ"ר לקיים תפילות יהודיות בשטח ההר. "הרב גורן נאלץ לציית לפקודתו של דיין", כתב על כך הכהן בספרו. "הוא ידע כי שר הביטחון לא יהסס להדיח אותו מצה"ל אם יפר את הפקודה, אך החליט להתחכם. בערב יום כיפור בשעה עשר בבוקר הופיע הרב גורן בביתי שברמת־גן ללא הודעה מוקדמת. בחוץ המתין קומנדקר ועליו עשרה מחיילי הרבנות הצבאית. הרב גורן הביא איתו ספר תורה קטן, שנהג לשאת בחיקו, ואמר לי: 'משה דיין אסר עליי לעלות להר הבית ביום כיפור. אני מבקש ממך שתמלא את מקומי, תעלה להר הבית ותתפלל שם במניין'.

"נרתמתי ברצון למשימה. החלטתי לקחת עמי גם את שני בניי, מירון בן השמונה ואביעד בן הארבע וחצי. המקום שנקבע לתפילה היה עמדת משמר הגבול הצמודה למסגד אל־אקצה, ליד שער המוגרבים. במקום היה מבנה קטן בן שתי קומות, שכיום כבר אינו קיים, ובקומתו הראשונה ישבו שוטרי מג"ב. התמקמנו בקומה השנייה. בחדר הגדול הנחנו ערמה גדולה של מזרנים שהבאנו עמנו והתיישבנו לאכול סעודה מפסקת. בתום הסעודה חלצו החיילים את נעליהם הצבאיות ועלו להר כשהם יחפים. אני נעלתי נעלי בד שלקחתי עמי. נהגו של הרב גורן הביא לנו מחזורים וטליתות.

"זכיתי לעבור לפני התיבה ברוב תפילות היום, למן תפילת המנחה של ערב יום הכיפורים ועד תפילת נעילה. גם עליתי לתורה ככהן. כשהגענו לקטע של 'וְהַכּהֲנִים וְהָעָם הָעומְדִים בָּעֲזָרָה... הָיוּ כּורְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים', השתחווינו כולנו אפיים ארצה. במשך כל היום הקדוש לא יצאנו מהמבנה. הרב גורן הורה לנו לא להסתובב בשטח ההר. אחרי תפילת נעילה, לפני אמירת 'שמע ישראל', יצאנו כולם לרחבה במרכז הר הבית. השקט ששרר על ההר הופר על ידי תקיעת סוף יום הכיפורים, שתקעתי בשופר שהבאתי עמי.

"לפתע הסתבר לנו שהשטח אינו ריק לחלוטין. במקום הסתובבו כמה מאנשי הווקף. במגמה להימנע מפרובוקציות הוריתי לחיילים להימנע מהריקוד המסורתי של 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', ולהסתפק באמירת הפסוק בשקט.

"מאמציו של הרב גורן לשמור בסוד את התפילה במניין על הר הבית ביום הכיפורים עלו בתוהו. מישהו, אולי אחד מהערבים שהיו על ההר במהלך היום, הדליף כנראה את הסיפור לכתב הארץ עוזי בנזימן. בעודני יושב ומשוחח עם הרב גורן בבית חותנו "הנזיר" צלצל הטלפון בביתו. הרמתי את השפופרת, ומעבר לקו שמעתי את קולו של בנזימן, ובפיו שאלה: האם זה נכון שהרב גורן התפלל על הר הבית ביום הכיפורים? השבתי תשובת אמת: 'זה בובע מייסעס (סיפורי סבתא). הרב גורן לא היה ביום כיפור בהר הבית'. בנזימן הסיק שאם הרב גורן לא היה על ההר, אף אחד לא היה וחשב שמישהו ניסה להטעותו. הידיעה המסעירה נגנזה ולא פורסמה".

חמש שנים אחר כך, ביום הכיפורים 1972, עלה להר הבית צעיר תושב הקיבוץ דקלה בסיני יוסי אונגרפלד, ושב ותקע שם בשופר. "הוא בא אל המקום בשעות אחר הצהריים", כתב הכהן, "והמתין עד הערב כשבבגדיו חבוי שופר. בתום תפילת נעילה הוציא את השופר ותקע בו בקול רם. בתוך שניות הוקף בידי עשרות מוסלמים וכן כוח משטרה, ובראשם קצין משטרה ערבי שהיה מופקד על הביטחון והסדר בהר הבית. אונגרפלד נעצר, נחקר ושוחרר. אחרי שחרורו הסביר: 'תקעתי בשופר לא למען תענוג פרטי, אלא כהפגנה נגד העובדה שעל יהודים נאסר להתפלל ולתקוע בשופר על הר הבית'".

הרב הכהן טרח לפרסם בעמוד הראשון של ביטאון ההסתדרות "דבר" מודעת תמיכה בצעיר: "ברכה ליוסי אונגרפלד, חבר מושב דקלה בסיני, שעלה ביום הכיפורים למרומי הר הבית לתקוע תקיעה גדולה לחירותנו ולזכותנו הטבעית והבלתי מעורערת להתפלל בהר ה', הר מרום הרים. יישר כוח!"

בשנים ההן קיבע הרב את מקומו בשורות מפלגת העבודה, אולם במודעה הזו הצליח לקומם עליו את חברי תנועתו הפוליטית. "כמה מהם דרשו לערוך בירור מיידי בישיבת מזכירוּת המפלגה, בטענה שלא יעלה על הדעת שחבר מזכירות המפלגה יעודד את העוברים על ההוראות האוסרות לתקוע בשופר על הר הבית". בראשית 1975 שוב עורר הכהן סערה במפלגתו כשהציע לנשיא המדינה אפרים קציר לבקר בהר הבית.

לאחר המהפך הפוליטי ב־1977 פנה הכהן – אז כבר חבר כנסת – לראש הממשלה מנחם בגין, בבקשה שיפעל לאפשר תפילת יהודים על הר הבית בתשעה באב. במכתב ששלח לבגין כתב בין השאר: "מעל ומעבר לתפיסות ועמדות מדיניות, אין להעלות על הדעת כי הזכות להתפלל על הר הבית תישלל במדינת ישראל מיהודים דווקא. אין חטא גדול מאשר להעמיד סרדיוטות, שימנעו מיהודים, ורק מיהודים, להתפלל על הר הבית". הכהן לא הסתפק בפנייה לבגין, ופרסם שבדעתו לעלות בתשעה באב הקרוב להר הבית עם מניין יהודים, כדי לקיים שם תפילה. "הבעתי תקווה שעתה, כאשר שר דתי ממונה על המשטרה – ד"ר יוסף בורג – לא ימנעו עוד מיהודים לקיים תפילה על הר הבית".

במקביל הגיש הכהן הצעה דחופה לסדר יומה של הכנסת, ובה תבע לקיים דיון שבמוקדו מתן זכות ליהודים להתפלל בהר. "היה זה מקרה חריג יחסית שבו נציגי מפלגת העבודה בנשיאות הכנסת הצביעו נגד ההכרה בדחיפות ההצעה של חבר סיעתם. הנהלת סיעת המערך סירבה לאפשר לי להעלות את הנושא אפילו כהצעה רגילה לסדר היום".

מי ששכנע סופית את הכהן לגנוז את הרעיון היה מפכ"ל המשטרה דאז חיים תבורי, שהפציר בהכהן: "אתה חבר כנסת. אנא אל תעלה להר. זה רק ייצור מהומות מצד המוסלמים". תבורי הוסיף שמכיוון שהכהן נהנה מחסינות, הוא הורה לשוטרים לא למנוע ממנו את העלייה להר ואת התפילה בו, אך הוסיף שהמשטרה תמנע עלייה להר מכל יהודי אחר. "מכיוון שהבנתי שממילא לא יעלה בידי לקיים תפילה במניין על הר הבית, נעתרתי לבקשתו של המפכ"ל תבורי, לא לפני שהובטח לי כי הנושא של תפילת יהודים בהר הבית יעלה בקרוב לדיון עקרוני בממשלה".

הממשלה לא דנה בנושא, ככל הידוע, אולם הכהן עצמו הלך ושינה את גישתו לעניין. הוא התרשם אז עמוקות מאזהרתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לראש הממשלה בגין ש"כשמדובר בסכסוך על 'השטחים' יש לך עימות עם 150 מיליון ערבים. כשמדובר בהר הבית יש לך עימות עם 800 מיליון מוסלמים". "הדברים גרמו לסדק בדעותיי שנוצרו והתגבשו מאז מלחמת ששת הימים", הודה הכהן. "התחלתי לחשוש שהדבקות בהר הבית והמאמצים להיאחז בכל יהודה ושומרון יאחדו את כל העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל. ב־1978, כשנחתמו הסכמי קמפ דיוויד, כבר עברה השקפתי שינוי מוחלט. הבנתי שהמחשבה שהעולם המוסלמי ישלים עם שלטון יהודי על הר הבית אינה אלא אשליה".

הכהן הלך לעולמו בימים שהולכת ומתממשת בהר הבית שאיפתו משכבר הימים לחופש פולחן יהודי, שנים רבות אחרי שהכהן עצמו זנח אותה. לא, העולם המוסלמי לא הסכים לכך, אולם בניגוד להערכותיו גם לא יצא מגדרו כדי למחות על הצעד הזה. קרוב לשישים שנה אחרי תקיעת השופר של הרב מנחם הכהן ברחבת ההר, דור התוקעים הבא כבר מתחמם על הקווים.