בימי אוסלו הנוראים נסעתי פעם מאלקנה להפגנה שלווה בירושלים. בצומת לטרון עצרה ניידת משטרה את האוטובוס שלנו, ולקחה את כל הנוסעים לתחנת המשטרה ברמלה. השוטרים הסבירו: "אנחנו חושדים שאתם מתכננים לחסום כביש בירושלים". כך נהגו בנו.

לכן אין לתאר כמה קבס וכמה תסכול עלו בי כשראיתי בתחילת המחאה נגד הרפורמה איך שוטרי תל־אביב נוהגים באופן שונה בתכלית במתפרעי השמאל: השוטרים הגיעו לצמתים כמה שעות לפני ההפגנה, כדי לחסום אותם למען המפגינים. כאשר עימתו את יאיר לפיד עם דברים קשים מאוד שאמר על חוסמי כבישים מימין, תשובתו הייתה לי כמדקרות חרב: "עברו הרבה שנים, אלה אנשים אחרים".

הרפורמה במשפט לא איימה על הדמוקרטיה הישראלית. האיום האמיתי על הדמוקרטיה שלנו הוא האפליה הבוטה בין המתפרעים האהובים על היועצת המשפטית וכוחותיה ובין המפגינים השנואים עליהם. "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", התפייטה היועצת, וכאן צריך לשאול רק על איזה הישג אפקטיבי מדובר. אם ההשפעה הרצויה היא הרס הדמוקרטיה – היא בהחלט צודקת.

דמוקרטיה פירושה שהמדינה היא של כולנו, ובלשונו של נשיא ארה"ב ג'ון אדמס: "ממשל של חוקים, לא של אנשים". מה שאסור לי – אסור גם לך.

עשרות שנים הזכירו לבנימין נתניהו כיצד השתתף בהפגנה שבשוליה החזיק מישהו איור קטן של יצחק רבין במדי אס־אס. לא ייתכן שבמקביל מנרמלות התקשורת ורשויות החוק כל בריונות מהצד השני: גידופים ואיומים, חסימות כבישים שיטתיות, שרפת צמיגים בצמתים, ירי פצצות תאורה אל בית ראש הממשלה, ועכשיו גם הצתת מכוניות. את מעללי הבריונות חסרי התקדים הללו מנסים להציג כמעשי קונדס משעשעים של קשישים שובבים, במקום להבהיר במה מדובר: ניסיון אלים ובריוני לכפות על המדינה בכוח את דעתם של המתפרעים.

פרשת השבוע מזהירה אותנו: "לא יהיה לך בביתך איפָה ואיפָה". להתנהגות הזו מצמידה התורה תואר נדיר בחומרתו: "תועבה". פשט הפסוק עוסק ברמאות מסחרית, אך גם השימוש הרווח בפינו בביטוי הזה מתאים כאן מאוד. אין רעל הרסני לדמוקרטיה יותר מאיפה ואיפה. הגיע הזמן להפסיק את התועבה הזו.