"חסר גיבוי ממלכתי": המאבק של ראשי גוש אמונים למען הר הבית

לכבוד

מר יצחק שמיר

ראש הממשלה

לשכת ראש הממשלה

ירושלים

ב"ה, ט"ז מנחם אב תשד"ם

14.8.84

שלום רב!

הנדון: ריבונות ישראל בהר הבית

ביום ראשון, ז' באב תשד"ם (5.8.84) הורה מפקד מחוז הדרומי של משטרת ישראל, ניצב אברהם תורג'מן, לסלק דגל ישראל מעל שולחנו של מפקד תחנת המשטרה בהר הבית, על פי תביעת ראשי הוואקף המוסלמי. אנו רואים בהוראה זו להסרת הדגל אקט חמור של פגיעה בריבונות ישראל ועלבון צורב לכבודה של מדינת ישראל בהר הבית ובירושלים כולה. זה שנים שהוואקף המוסלמי נוהג בירושלים העתיקה כאדון דה-פקטו, מבלי שהוסמך לכך וללא כל הצדקה. אין כל הצדקה לכך שמדינת ישראל לא תפקח על הר הבית והדבר אך יתרום להרגעת הרוחות מכל הצדדים. ביטוי מלא של ריבונותנו ישמוט את הקרקע מתחת לכל מיני הזיות תוססות, הן אצל היהודים והן בקרב המוסלמים, אשר רבים מהם עדיין רואים בחראם-א-שריף נקודת זינוק להשבת ריבונותם האבודה בירושלים ובארץ כולה.

אנו מבקשים מכבוד ראש הממשלה שיפעל כדי להשיב את דגל ישראל למקומו בהר הבית בכל המובנים. כמו כן אנו מבקשים להיפגש עם כבודו לשיחה בשאלות האמורות.

בכבוד רב,

אורי אליצור – עפרה, חנן פורת – כפר עציון, יואל בן נון – עפרה.

חורבן ביתך לא שכחנו

*

הרב יואל בן־נון – היחיד מכותבי המכתב ונמענו שנותר בחיים – הוא מהצנחנים משחררי הר הבית במלחמת ששת הימים, אולם כבר עשורים רבים אינו עולה להר. בראשית שנות השמונים, לעומת זאת, הוא היה ממובילי המאבק היהודי למען המקום הקדוש. מסמכים שאותרו בשבועות האחרונים בארכיון כפר־עציון מוכיחים זאת. בין השאר נמצא בארכיון דו"ח מצב מקיף על ההר, שכתב הרב בן־נון לחנן פורת על גבי נייר מכתבים של מלון הילטון בירושלים. התאריך בראש המכתב: כ"ב בתמוז תשמ"ב, היום לפני 43 שנים.

"יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו", פתח הרב בן־נון בציטוט מספר חגי והמשיך בתיאור המציאות העגומה מאוד: "המצב הנוכחי: שלטון מלא דה־פקטו למועצה המוסלמית העליונה ולמוסדות הווקף. בכלל זה – ניהול, פיקוח ושמירה על המתחם כולו. מוסדות הווקף מארגנים ומטפחים מיליציה חמושה לפחות בנשק קר – אלות, שרשראות, סכינים וכד' – לשם שמירה קבועה בשערים ביום ובלילה בסדר גודל של כ־150 שומרים במשך יממה, וגם לשם גירוש יהודים מן ההר – אלא אם הם נראים כתיירים. במקרים אחדים נאספו תוך דקות מאות ואף אלפי צעירים חמושים בנשק קר לשם התנפלות על קבוצות יהודים, שבאו לתפילה או אפילו לסיור. חלק ניכר מן התסיסה והפעילות נגד ישראל בכל המרחב שבין החומות מקורו בחבורות הווקף.

"תקציב הווקף והמועצה המוסלמית העליונה, וכן המינויים, באים מירדן. למועצה המוסלמית העליונה אין כל בסיס חוקי, והיא קיימת מכוח נוהל מנדטורי בהסכמה ישראלית לא כתובה שמטרתה שמירת השקט ומניעת 'מלחמות דת'. בפועל מושג השקט על ידי ויתור ישראלי מתמשך, וגם כך יש התנגשויות אלימות לאורך כל הזמן. המשטרה לוחצת תמיד עלינו. גם כשהיא מאשרת סיור או תפילה בשערים למשל, היא מפזרת תמיד את אנשינו כשיש התפרעות. הקצינים אומרים בגלוי כי אין להם די כוח להתמודד עם 'השבאב' ולכן הם נאלצים להרחיק את היהודים. ניסינו כניסות מאורגנות לשם סיור – ולא תפילה – בשקט גמור (כמובן לאחר טבילה ועל דעתו של הרב עמיטל, באחריותו של ר' יעקב מדן), ובהסכמת השומרים הערביים והמשטרה – תוך דקות התאסף השבאב ותקף. אנשינו הבליגו והורחקו על יד המשטרה, שהתעלמה מהסכמתה".

הרב בן־נון דיווח לחנן פורת גם על "תנופת בנייה ופיתוח בהר, שמגמתה כיסוי כל טפח שניתן לראות בו שרידים קדומים או סלע חשוף" ומשם המשיך לבעיית איסור התפילה: "קיימת פסיקה ישנה של בית המשפט העליון לפיה 'חופש הדת' אכן מחייב התקנת תקנות מצד שרי המשפטים והדתות, שיסדירו תפילת יהודים בהר. רק בהיעדר תקנות רשאית המשטרה להתייחס לתפילה כאל סכנה להפרת הסדר. השרים מתחמקים מחובתם תוך הישענות 'חסידית' על הרבנות. הרבנים מאידך חוששים מן ההקשר הפוליטי והביטחוני של הסוגיא – יותר מן החשש ההלכתי – ובין שניהם נופלת לה אותה עלובה עגונה".

בן־נון דיווח לפורת על מגעים עם מנחם בגין בעניין ההר: "ראש הממשלה במכתב אל אגודת 'אל הר ה'' לפני שלושה חודשים מודיע על נכונותו לפגישה, אך מציין מיד שלא ירשה בשום אופן התפתחות 'מלחמת דתות' על המקום הקדוש. הפגישה נועדה כנראה להסביר לנו את עמדתו ולנסות לשכנע אותנו בצדקתו. עד כה לא נתקיימה – הסחבת בעניין זה נמשכת זה שלוש שנים. בשיחה בעל פה בביתו במוצ"ש אחד אמרתי לו שיש לנו בקשה שהרבנים עשויים להסכים לה – אז דחה אותנו בקש של 'תקבלו תשובה'".

מהמשך הדיווח ניכר שפעילי הר הבית מדגם ראשית שנות השמונים נמנעו כמעט כליל מעלייה להר בפועל, בהיעדר גיבוי רבני מספיק, והסתפקו בהקפתו מבחוץ. "בהיעדר תוצאה בתחום המאמץ השתדלני־פוליטי, התרכזנו בפעילות חינוכית ויישובית. חברת 'סיורי ציון' שהקימונו הכשירה מדריכים והעבירה עד היום כאלף קבוצות, נוער, בתי ספר ובוגרים, סביב החומות. הקשיים בשטח עצומים", הוא מסכם, ומוסיף: "חייבים לציין שכל פעולות ההתעוררות שנעשו בתחום החינוכי והיישובי גררו שינוי התייחסות מצד הציבור הקרוב יותר לעניין באופן יחסי, אך חוללו במקביל תגובה ערבית די ניכרת. הרגישות אצלם רבה, וייתכן שמבחינה לאומית – בשטח אף נוצר שינוי לרעה. חסר למאמץ הזה גיבוי ממלכתי ברור".

נו, גיבוי ממלכתי ברור מתמהמה גם יותר מארבעים שנה אחרי כתיבת הדברים, ובכל זאת דברים התקדמו לבלי הכר. שומרי הווקף ככל הידוע כבר אינם בגדר מיליציה חמושה בסכינים, בשרשראות ובאלות, ויכולתם להלהיט את ההר מעצם הנוכחות היהודית בהר – אם כי עדיין קיימת – נמוכה בהרבה משהייתה בראשית שנות השמונים.

כששאלתי את הרב יואל בן־נון בעניין המסמכים בכתב ידו המופיעים בארכיון כפר־עציון, נראה שאינו שש לעסוק במאבק שניהל למען האתר המקודש בעולם. הוא מתייחס באריכות להגעתו להר הבית כצנחן במלחמת ששת הימים, אולם בנוגע לתנועת הפעילים "אל הר ה'" שהיה ממקימיה הוא מציין בקצרה: "הרעיון העיקרי של 'אל הר ה'' היה להימנע ממחלוקות עם הרבנים ועם הרבנוּת ובמיוחד עם מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שהתנגד והתנגדו לכניסה להר הבית, ולפעול מסביב להר בכמה דרכים: סיורים מסביב להר הבית, נוכחות יהודית בשערי ההר, תפילות ומפגשים בגג המחכמה שיש בחלקו קדושת ההר וכן תפילות ומפגשים בבית הספר הצפוני (אל־עומריה, בקצהו הצפון־מערבי של ההר. א"ס), שבאחריות עיריית ירושלים.

"ניסיתי לשכנע את מורי ורבי הרב אברהם שפירא זצ"ל גם בהיותו הרב הראשי לתמוך בפעולות הללו שאין בהן שום חשש הלכתי – אך לא הצלחתי. הרב שפירא לא התלהב, וחזר ואמר שחכמי ירושלים נזהרו אפילו מלהכניס אצבע עם פתק לסדקי הכותל. חנן פורת ז"ל ניסה לשכנע את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. לימים גיליתי שלפי הגר"א 'שלוש השבועות' נאמרו לפי חז"ל רק על הר הבית ועל המקדש. כל המאבק על הר הבית נשאר בידי הנכנסים פנימה בניגוד לעמדת הרבנות והרבנים. לא יכולתי לפעול נגד מורי ורבי ולא נשאר בי כוח להמשיך עם 'אל הר ה'', שכל יתרונו היה יכול להיות בפעולות מוסכמות עם הרבנים והרבנות, מסביב להר הבית. אכן, מנחם בגין ז"ל אמר לי בביתו 'לך אל הרבנים שלך! אני רציתי לפעול בהר הבית, והם לא נתנו לי'".