השנה, הכאב מרגיש פחות רחוק ויותר דחוף. כי המערכה שאנו ניצבים מולה איננה רק בשטח בעזה - היא מתנהלת גם בלבבות ובמוחות. היא מתרחשת ברשתות החברתיות ובדוכנים של עצרת האומות המאוחדות. זו מלחמה של סמלים ושל סיפורים, של שמות ושל משמעויות. וזו המלחמה שחמאס כינה, בכוונה מצמררת, "מבול אל-אקצא".
אם עקבתם אחרי הפוליטיקה של המזרח התיכון במשך יותר מכמה שבועות, אתם כבר יודעים: שמות כאן הם לא רק תוויות - הם נשק. הם יוצרים כוח רגשי. אז כשחמאס בחר לקרוא לטבח שביצע ב-7 באוקטובר 2023 בשם "מבול אל-אקצא", הוא לא רק התייחס למקום - הוא בנה נרטיב עולמי.
במסורת האסלאמית, "אל-אקצא" היא המסגד עם הכיפה הכסופה בקצה הדרומי של הר הבית - מבנה די צנוע, לא מרשים מבחינה אדריכלית, ובעיקר - לא המבנה עם הכיפה המוזהבת שרואים בכל פוסטר מירושלים, מעזה ועד קואלה לומפור. המבנה ההוא הוא "כיפת הסלע", מקדש שנבנה מעל אבן השתייה - המקום המדויק של קודש הקודשים בבית המקדש היהודי. עד שנות ה-60 זיהו מוסלמים את המקום כ"בית המקדש של שלמה", והוא מעולם לא נקרא "אל-אקצא".
הכי מעניין
למעשה, אויבינו כנראה לא רוחשים הרבה כבוד לא לכיפת הסלע ולא למסגד אל-אקצא - שהרי הם איימו לא פעם להשמיד את ירושלים בפצצה גרעינית, כולל ההר הקדוש ומסגדיהם שעליו.
במהלך שני העשורים האחרונים, בסיוע מכונת התעמולה הקטארית - רשת אל-ג'זירה - חמאס ובעלי בריתו מנהלים קמפיין מיתוג מחודש. הם טשטשו בכוונה את הגבול בין שני המבנים ובחרו להשתמש בכיפת הסלע המרשימה כסמלם. כך הפכה כיפת הסלע - בטעות מכוונת - ל"אל-אקצא" בתודעה העולמית. וזה לא מקרה - כי שליטה בדימוי של אל-אקצא היא השלב הראשון בשליטה בנרטיב של הסכסוך.
אבל כאן חמאס עשה טעות - אולי טעות קריטית. כשהוא קשר את שמו של המאבק למקום גאוגרפי וסמלי, הוא הפך אותו לעוגן. ועוגנים - יש להם השלכות. כי אם ישראל תחליט להשיב לעצמה ריבונות מלאה, שקולה ומכובדת על הר הבית - לא על ידי גירוש מתפללים מהמסגד האמיתי של אל-אקצא, אלא על ידי איזון מחדש של הגישה והבעלות על כיפת הסלע ומקום מקדשנו - היא תערער את טענת היסוד של חמאס.
אתם אומרים שהמלחמה היא על אל-אקצא? אז מה תאמרו אם מדינת ישראל תסיים אותה עם ריבונות על המקום שסביבו בניתם את המיתוס?
כדי שלא תהיה טעות - אני לא מדבר על בולדוזרים או פרובוקציות. אני מדבר על בהירות אסטרטגית. מהלך שמחזיר לנו את הנרטיב ואת השטח, על ידי הבחנה ברורה בין מסגד אל-אקצא האמיתי לבין כיפת הסלע הממותגת מחדש, ותוך מתן גישה מתמשכת למוסלמים למקום הקדוש שלהם, לצד השבת נוכחות יהודית למקום הקדוש שלנו.
שוטרים ישראלים בהר הבית, ספטמבר 2000 | צילום: פלאש 90
זהו מהלך דיפלומטי וסמלי שחמאס יתקשה מאוד למסגר מחדש. אי אפשר להכריז על ניצחון ב"מבול אל-אקצא" כשבסוף ישראל שולטת בכיפת הסלע - המקום שאתם עצמכם הפכתם ל"אל-אקצא" - והמקום שבו עמד מקדשנו.
ולא נשכח מה באמת מונח כאן על הכף. הר הבית הוא לא עוד נדל"ן. לפי המסורת היהודית, הוא מכיל 80% מהמהות הרוחנית של ירושלים. כל עוד ההר הקדוש מחוץ לתחום - אנחנו מתפקדים על 20% קדושה. מבחינה רוחנית, אנחנו מנהלים את בירת העם היהודי כמו זיכיון שאין לו גישה לסניף המרכזי.
לי זה גם אישי. ב-5 באפריל 2023, נכנסו חיילי צה"ל למסגד אל-אקצא האמיתי כדי להוציא משם נשק שנועד לפגוע ביהודים שהתפללו בכותל למטה. בתגובה לכאורה למהלך ההגנה הזה, רצחו מחבלי חמאס את אשתי לוסי ואת שתי בנותינו מאיה (20) ורינה (15), יומיים לאחר מכן. חמאס הכריז על קמפיין "מבול אל-אקצא" ב-7 באפריל 2023 - בדיוק חצי שנה לפני הטבח של 7 באוקטובר.
המלחמה הזו לא תסתיים בעזה. לא באמת. היא תסתיים בלבבות ובמוחות - במה שאנשים יאמינו שקרה, ובמה שיאמינו שהושג. האירוניה הגדולה היא שדווקא חיבור המלחמה למקדש מזויף פתח לישראל דרך ברורה להכריז על ניצחון - לא רק צבאי, אלא גם מוסרי ורוחני.
לפעמים מנצחים מלחמות בכיפת ברזל. לפעמים מנצחים בכיפה מוזהבת. ולפעמים - הדרך לשלום עוברת בדיוק דרך המקום שהעולם לימד אותנו לפחד ממנו.
חיילים במסדר יום הזיכרון על רקע כיפת הסלע. | צילום: מרים צחי
כי כשתקלף את הפוליטיקה, התעמולה והכאב - מה שיישאר הוא האפשרות להגדיר את ירושלים לא כנקודת פיצוץ, אלא כנקודת מפגש. מקום שבו יהודים חוזרים - לא כדי להדיר, אלא כדי לשקם; לא כדי לכבוש, אלא כדי להתחבר מחדש - לעברם, לתכליתם, ולהבטחתם.
הניצחון במלחמה הזו לא יימדד רק בשטח או בביטחון. הוא יימדד בסיפורים שנספר על מה שהושג ומה שאבד. אולי הסיפור החזק ביותר שנוכל לספר - הוא שחזרנו למקום הקדוש לנו ביותר, לא מתוך נקמה - אלא מתוך חזון. שהגבנו לטרור לא בהרס - אלא בכבוד. ושמתוך המבול האפל ביותר - השבנו לעצמנו לא רק את הגובה הפיזי, אלא גם את הגובה המוסרי.
בואו נתקבץ לתפילה בכותל בשלושת השבועות הקריטיים הללו, כשאנו מתאבלים על חורבן שני מקדשים, ונבקש מה' ריבונות מחודשת על ההר הקדוש לנו - ואת איחודה הסופי של ירושלים.
בסופו של דבר - כך מנצחים באמת. על ידי תזכורת לעולם - ולעצמנו - שירושלים איננה שדה קרב בין דתות, אלא מגדלור של אמונה לטובת כל האנושות.
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה" ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג.