בסוף השבוע פרסם הביטאון החרדי יתד נאמן קריקטורה אופיינית: שועל מרושע חבוש בכובע טמבל מנסה לדוג את בני הישיבות מתוך מי התורה. לידו ניצבת צפרדע מכוערת חבושה בכיפה סרוגה, והיא מצהירה: "לי אל תספר מה זה מים".

הקריקטורה מפנה, כמובן, לסיפור מפורסם על רבי עקיבא, שהסביר כך מדוע הוא מסכן את חייו כדי ללמד תורה: אין לו ברירה; יהודי חייב תורה כמו שדג חייב את המים (ברכות סא). הציונות הדתית, לפי הפירוש הליטאי העכשווי למשל הזה, היא דו-חי: שלא כמו החרדים, היא יכולה לחיות גם במים וגם מחוץ להם. לא כן החרדים, שיחרחרו למוות מחוץ למי התורה.

העניין הוא שאותו רבי עקיבא דווקא תמך באופן אקטיבי במרד בר כוכבא ובלוחמיו. לדברי הרמב"ם, "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך" (הלכות מלכים י"א, ג). כלומר, רבי עקיבא לא רק עודד את בר כוכבא ולוחמיו לשרת בצבא, אלא גם סגר בעצמו את הגמרא (באופן זמני, כמובן), והפך ל"נושא כליו של בן כוזיבא".

האם רבי עקיבא לא ידע את מה שיודע הקריקטוריסט של יתד נאמן, וכל רבבות קוראיו? איך גדול חכמינו, שהצהיר שיהודי בלי תורה הוא כמו דג מחוץ למים, סגר את הספרים והלך לתמוך בלוחמים? האם גם אותו היו מציירים החרדים כצפרדע, כפי שהם מציירים את רבנינו ואת לוחמינו?

התשובה היא שלמושג "תורה" יש כאן שני מובנים שונים: המובן המצומצם מתייחס רק ללימוד התורה; המובן הרחב מתייחס גם לקיומהּ. כאשר רבי עקיבא קבע שיהודי מחוץ לתורה הוא כמו דג מחוץ למים, הוא התכוון לתורה במובנהּ הרחב, הכולל גם את הלימוד וגם את הקיום.

על מי שלומד ואינו מקיים אמרו חכמינו דברים קשים מאוד: "הלמד שלא לעשות - נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם" (ירושלמי ברכות פ"א). עוד הוסיפו חכמינו שאדם שמסתפק רק בלימוד עקר ומתעלם מהחובה לקיימו למעשה, גם עצם הלימוד שלו פגום: "כל האומר אין לי אלא תורה... אפילו תורה אין לו". חז"ל הוכיחו זאת מהפסוק "ולמדתם... ועשיתם": "כל שישנו בעשיה - ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה - אינו בלמידה" (יבמות קט ע"ב).

כדי לקיים את מצוות התורה לא צריך להיות צפרדע; גם עולם המעשה הוא חלק מים התורה. התורה נועדה להורות לנו את הדרך; מי שמתעלם מאופייה המעשי ורואה בה רק שעשוע אינטלקטואלי - אפילו תורה במובנה המצומצם אין לו.

מי שלומד על האיסור "לא תעמוד על דם רעך" ומתעלם ממנו - מה היו חז"ל אומרים עליו? מי שלומד על מצוות "עזרת ישראל מיד צר" ומתעלם ממנה - מה היה רבי עקיבא חושב עליו? מי שלומד את זעקתו של משה רבנו "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" וממשיך בהשתמטותו השאננה - מה תאמר עליו ההיסטוריה היהודית, ומה יאמרו עליו נכדיו?

לכל זה משיבים החרדים רק תשובה אחת: "אתה חושב שהגדוילים לא מכירים את כל המקורות הללו?" ובכן, נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי פעם אחת שקושייה בתוספות על רבנו תם נענית בתשובה כזו. אם יש לכם תשובה טובה - תענו; אם אין - ובכן, כדאי להקשיב מדי פעם למה שאומרת התורה עצמה.

התורה נמשלה למים, ויהודים צריך לשחות בה. מי שיתבונן בתמונתו האחרונה של אלישע לוינשטרן הי"ד, כשהוא לומד רמב"ם באמצע עזה, או בתמונתו האחרונה של סעדיה דרעי הי"ד, מתפלל כשהוא עטור בתפילין ובטלית באמצע שדה הקרב, ילמד שאפשר להיות שקועים בתורה גם בזמן שמקיימים את מצוות מלחמת מצווה. כאשר זכיתי לכתוב את הספר "מעשה בצדיק ואלונקה", על חייהם של חללי ישיבות ההסדר, קראתי את סיפוריהם של תריסרי גיבורים כאלו: הם לא נטשו את התורה כאשר יצאו להילחם; הם יצאו לקרב מתוך התורה, ולקחו את תורתם איתם.

כעת מאיימים החרדים שוב לפרק את הקואליציה אם זו לא תסכים לעגן בחוק את חרפת השתמטותם. את הפוליטיקה נותיר לפוליטיקאים, ונדגיש כאן שוב רק את נקודת מבטה של הרוח היהודית: כמה עצוב הוא שמפלגות המתהדרות בשמות "יהדות התורה" ו"דגל התורה" מוכנות לעשות הכול כדי לא לקיים מצווה מפורשת מן התורה.