כתבה שפורסמה בעיתון הארץ השבוע לפני חצי יובל שנים, קיץ 2000, מצטטת את תגובתו של "פעיל הימין" איתמר בן־גביר למכתבו של הרב הראשי לישראל אליהו בקשי־דורון. במכתב ששלח ל"מנהיגים דתיים פלסטיניים" דרש הרב לשמר את הסטטוס־קוו בהר הבית גם לעת חתימת הסכם קבע בין העמים. בן־גביר הסביר לכתב שמורה דרכו הרב מאיר כהנא הדריך את תלמידיו להיזהר בכבודם של רבנים. "אנחנו לא יכולים להתייחס לרב באותו זלזול, נניח, שאנחנו מתייחסים ליוסי שריד ולרן כהן", אמר אז בן־גביר, ובכל זאת תלה כרוזים ברחבי ירושלים נגד עמדת הרב. "גם אם אתה רב ראשי אתה לא יכול לקבוע שהבית של א־לוהים יהיה בניהול פלסטיני. זהו יום שחור", נימק.
קיץ 2000 היה סוער מאוד מבחינת הר הבית. ארכיאולוגים זעקו אז על הרס עתיקות בקנה מידה עצום שחולל הווקף באורוות שלמה שבדרום ההר, ובמקביל השתעשעה המנהיגות הישראלית ברעיון מסירת הר הבית לניהול הפלסטינים. מכתבו של הרב הראשי נשלח לוועידה של נציגי שלוש הדתות, שאדריכלי הסכם אוסלו רון פונדק ויאיר הירשפלד כינסו במילאנו. "למען השלום", כתב הרב בקשי־דורון לנציגי המוסלמים והנוצרים הפלסטינים, "מצאנו לנכון להבהיר בזמן הזה על הבנותינו בעניין המקומות הקדושים בירושלים. אסור שהמקומות הקדושים למוסלמים, לנוצרים וליהודים ייהפכו לסיבה למחלוקות וסכסוכים, וכמו כן אסור שהם ייהפכו לנשק בידי אלו הנלחמים במשכיני השלום. עלינו לשמר ולכבד את הסטטוס המקודש הקיים של הר הבית הקדוש, המוכר לאחרים כאזור של מסגד אל־אקצה. עלינו לנהוג בחשדנות כלפי כל שינוי בסטטוס, מכיוון שזה עלול לחלל את קדושת המקום ולהוביל לשפיכות דמים. במקום לחלל את קדושתם של המקומות הקדושים על ידי לחימה ודיונים אין סופיים, עלינו לקבל את הסטטוס־קוו של כל המקומות הקדושים".
הפנייה עוררה זעם בחוגי הימין בישראל, והרבנות נאלצה לפרסם הודעת הבהרה מתגוננת. בין השאר נכתב כי "בעקבות מגעים בין־דתיים המתנהלים זה מכבר, התברר שאחת מאבני הנגף לקיום ההידברות היא שגורמים קיצוניים באסלאם מפיצים שהיהדות מבקשת לנשל בקרוב את המוסלמים מהגישה להר הבית ולבנות את בית המקדש, ונותנים לכך הצהרות מגורמים יהודיים קיצוניים בעניין זה".
הכי מעניין
"אין בהצהרה זו כל השלכה בשאלת הריבונות על הר הבית", הוסיפה הודעת הרבנות, "ודעתו של הראשון לציון הרב בקשי־דורון ידועה, שחייבים אנו לשמור על הריבונות על הר הבית. המכתב התייחס רק לסטטוס־קוו. בימים אלו פורסם המכתב בכנס בין־דתי הנערך באיטליה, גם כדי לדרוש מהווקף לא לשנות את הסטטוס־קוו ולעצור את הבנייה שנערכת בהר הבית". בהודעה נוסף עוד משפט, ש"בפסיקת הרבנות הראשית שאין ליהודי להיכנס לשטח ההר, אין בה כדי להסכים חס ושלום לריבונות זרה על הר הבית".
עם זאת, אין ספק שהתנגדות הרבנים הראשיים לנוכחות יהודית בהר נוצלה בידי ממשלת ברק, שדהרה אז להסכם קבע, כדי לשדר מסר בסגנון "אפילו הרבנים מסכימים שהערבים ישלטו שם". באיחור הבינו הרבנים הראשיים שהממשלה שיחקה בהם, ומועצת הרבנות הראשית התכנסה כדי להבהיר שעל ההר להישאר בריבונות ישראלית. בפועל זאת הייתה הצהרה תיאורטית בלבד, בהיעדר היתר של הרבנות לעלות אליו. בעידן ההוא יהודים דתיים מעטים מאוד פקדו את ההר. על מתי המספר שבכל זאת הגיעו הטילה המשטרה הגבלות קשות מנשוא, והגבילה את הכניסה להר ללא יותר משני יהודים בו זמנית.
בסתיו 2000 פרצה אינתיפאדת אל־אקצה והר הבית נסגר כליל בפני יהודים. הרבנות, חבולה ולמודת ניסיון ממכתב הוויתורים ששיגרה, דרשה אז מראש הממשלה ברק להבהיר שאין בכוונתו לוותר על הר הבית. ברק שיגר לרבנים הראשיים מכתב המצהיר שישראל לא ויתרה על הר הבית לפלסטינים, והבטיח שלפני שיתקבלו החלטות בנושא הוא יתייעץ על כך עם הרבנות הראשית. הרבנים הביעו אכזבה ממכתבו של ברק, שבו נמנע מלהתחייב שלא יוותר בעתיד על ההר, וטענו שבשיחות בעל פה היה נחרץ בהרבה לגבי שמירת הריבונות הישראלית במתחם המקודש. בשיחה עם כתב גלי צה"ל השמיע הרב לאו הצהרה נחרצת: "ירושלים השלמה והר הבית הם קו אדום של העם היהודי כולו ולא רק של מדינת ישראל".
בראשית 2001 נפגשו חברי סיעת המפד"ל עם הרבנים הראשיים וביקשו שיתירו עלייה להר הבית בשל מצב המלחמה. ח"כ שאול יהלום סיכם בריאיון את הפגישה: "כשיש מלחמה, מותר לשחרר ולעלות אל הר הבית אפילו חיילים ואזרחים – כולם לצורך. אמרנו להם שהיום הנוכחות האזרחית היא במידה רבה מלחמה על הר הבית. העובדה שרק מוסלמים עולים בהיתר ובקריאה של אנשי דתם, והיהודים לא עולים, זה גורם לרושם בעולם שאנחנו יכולים לדון ולהטיל ספקות בשלטון ובריבונות הישראלית על הר הבית".
סוף דבר, הרבנים הראשיים לא השתכנעו מחברי הכנסת של המפד"ל וסירבו להתיר ליהודים לעלות להר על אף הסכנה שהאחיזה במקום תישמט מידי העם היהודי. הר הבית נותר סגור לעליית יהודים עוד שנתיים וחצי אחר כך, וגם מששב ונפתח - יהודים שומרי מצוות בקושי עלו אליו, בהיעדר היתר מהרבנות. ובכל זאת, עם השנים גברה הנהירה היהודית והפכה לשטף גדול. ציבור גדול הבין שאין טעם להמתין לשינוי כיוון ברבנות הראשית ויש לפעול עצמאית. חצי יובל אחר כך, ההר מצוי כיום בעיצומו של מהלך המעניק ליהודים עוד ועוד מרכיבים של חופש פולחן, בניצוחו של אותו בן־גביר שבקיץ 2000 הדביק כרוזים נגד עמדת הרבנות. כעת כבר ברור לכול שהנוכחות היהודית המתגברת באתר מספר 1 של עם ישראל מקבעת את הריבונות הישראלית בו יותר מכל הצהרת עקרונות תיאורטית של הרבנות הראשית.
הכתבה מסתמכת על מסמכי ארכיון המדינה