"ההיסטוריה חוזרת ומעניקה לנו כוחות": אנשי עין השלושה חוזרים הביתה

חברי קיבוץ עין־השלושה לא תלו בשער שלט "כאן בונים", אבל המילים הללו בהחלט מגדירות את מה שמתרחש כאן. תהליכי השיקום וההתחדשות ניכרים כמעט בכל פינה בקיבוץ. חלק גדול מהבתים בשלבי סיום של שיפוצים, גינה קהילתית חדשה נבנית, וגם חדר האוכל הישן יהפוך בקרוב למרכז תרבות קהילתי. התושבים עדיין לא חזרו, ובכל זאת קו האוטובוס האזורי נכנס לכאן פעמיים־שלוש ביום. "העגלה נוסעת אין עצור", כמאמר השיר של מאיר אריאל.

ביום ראשון הודיעה הממשלה שאין כבר מניעה ביטחונית לחזרתם של תושבי 12 יישובים בעוטף עזה. שבעה מתוכם נמצאים גם בשלבי סיום של תהליכי השיקום, בהם עין־השלושה. תושבי הקיבוץ מתגוררים כבר למעלה משנה במתחם הכולל כמה בניינים בשכונת נווה־שרון בנתיבות. הראשונים שיחזרו, המבוגרים יותר, אמורים לעשות זאת בעוד כארבעה שבועות בהליך מדורג; המשפחות עם הילדים הקטנים אמורות להצטרף החל מאמצע אוגוסט.

באחד הבתים אנחנו פוגשים את רז סופר, שעסוק בתיקונים אחרונים בביתו. רז ורותם ושני ילדיהם נכנסו לביתם החדש שלושה שבועות בלבד לפני 7 באוקטובר. את הדשא היפה מחוץ לבית הניח סופר בחול המועד סוכות, יומיים לפני שיותר ממאה מחבלים חדרו לקיבוץ ורצחו ארבעה מתושביו. סופר הוא חבר כיתת הכוננות של עין־השלושה, ומאחוריו 470 ימי מילואים בקיבוץ. כיתת הכוננות הנוכחית מונה 28 חברים, אבל ב־7 באוקטובר היו בה רק שלושה חברים עם נשק ארוך, מלבד הרבש"ץ רמי נגבי, שנהרג בדקות הראשונות של המתקפה.

משפחת סופר הגיעה לעין־השלושה בפברואר 2022. כעת, אחרי כמעט שנתיים מחוץ לקיבוץ, הם נמצאים יותר זמן בגלות מאשר בביתם, ומחכים כבר לחזור. "אנחנו חוזרים מתוך אמונה גדולה בעתיד של המקום ובחשיבות החזרה, ולא מוכנים לוותר על החלום שהיה לנו כשעברנו לכאן ממרכז הארץ", אומר סופר. הוא זוכר היטב שעין־השלושה עדיין רחוק שני קילומטרים בלבד מחאן־יונס, ומכיר בכך שהאויב מעבר לגדר טרם הוכרע.

"המציאות הביטחונית היא חלק מהסיפור שלנו כאן", הוא אומר. "החיים בישראל מתחלקים בין מקומות שיש בהם עדיין אשליה של ביטחון, למקומות שבהם האשליה הזאת התנפצה. בשום מקום אין ביטחון אובייקטיבי. אנחנו כן מקווים שהעצימות של התמרון, שאותה אנחנו מרגישים עכשיו גם בנתיבות, תירגע עד שנחזור לפה. בסוף אנחנו רוצים להאמין שיהיה פה טוב, ואנחנו שמחים לחזור".

במזכירות של עין־השלושה מעניקה לנו מנהלת הקהילה, שירי אביב, שתיל קטן של סוקולנט. יומיים אחרי ששרדה עם משפחתה את הטבח, ולאחר 26 שעות בממ"ד, היא אספה את ארבעת ילדיה במלון באילת שאליו פונו. כדי לעודד את רוחם היא הזכירה להם את צמחי הסוקולנטים הבשרניים שמחוץ לביתם. "כששוברים אותם ושמים את השברים חזרה באדמה, הם צריכים רק קצת מים, שמש ואהבה, והם צומחים מחדש. גם אותנו שברו, אבל אנחנו נצמח מחדש, חזקים יותר, מלאי תקווה ואמונה. הסיפור של הצמח הזה הוא הסיפור של הקיבוץ שלנו ושל המדינה כולה".

גם המִספרים שאביב מציגה מסַפרים סיפור של צמיחה מחדש. הקהילה שתחזור במהלך הקיץ לקיבוץ תהיה גדולה יותר מזו שפונתה ממנה בתחילת המלחמה. כבר לפני שנה נוספו לקהילה שמונה חברים חדשים שהשלימו את הליך קליטתם. רק משפחה אחת עזבה את עין־השלושה בעקבות המלחמה, ולמשפחות שיחזרו בחודשיים הקרובים יתווספו חמש משפחות חדשות שלא התגוררו כאן בעבר, וארבעה בני משק שבחרו להצטרף כחברים בקהילה.

320 נפשות, מהן 98 ילדים, משתייכות כיום לקהילת עין־השלושה. הקיבוץ נוסד על ידי בני גרעין של הנוער הציוני בשנת 1950, ונקרא על שם שלושה מחבריו שנפלו במלחמת השחרור. "חלק מהמייסדים של הקיבוץ ישבו בשבי המצרי, וכששוחררו ממנו הם ביקשו להקים יישוב חדש. ההיסטוריה חוזרת ומעניקה לנו כוחות", אומרת אביב.

הנצחה דרך המשכיות

עין־השלושה הוא קיבוץ לא גדול שידע לא מעט משברים דמוגרפיים במהלך השנים. לאחר מבצע צוק איתן סבל הקיבוץ מהגירה שלילית. שנתיים לאחר מכן, בעקבות פרשת מעילה בכספים, עזבו את הקיבוץ משפחות נוספות. בשנת 2018 הופרט הקיבוץ, הפך לקיבוץ מתחדש והחל לקלוט משפחות. בתוך ארבע שנים נקלטו בו 66 חברים חדשים, מחציתם בני משק ששבו לקהילה. גם שירי אביב עזבה וחזרה. הוריה הגיעו לעין־השלושה מראשון־לציון בראשית שנות השמונים; היא הייתה אז בת שנתיים. בבגרותה עזבה את הקיבוץ, ואחרי 15 שנים חזרה אליו עם משפחתה. בעבר ניהלה פרויקטים במיקרו־אלקטרוניקה, לאחר מכן הייתה יועצת חינוכית לגיל הרך, ולפני שלוש שנים וחצי נאותה לקחת על עצמה את עול ניהול הקהילה. "כדי לנהל קהילה בתקופה מורכבת כזו, כל מה שצריך זה הכלה והובלה", היא אומרת, ומוסיפה בחיוך: "קצת כמו בעבודה עם הגיל הרך".

56 מתוך 142 בתי הקיבוץ נפגעו במתקפת חמאס. במסגרת השיקום עברו כל בתי הקיבוץ תהליך של צביעה, תיקונים קטנים והחלפת דלתות. הבתים שספגו נזק כבד יותר, שופצו באופן יסודי. ארבעה בתים נהרסו כליל במתקפה, 16 מבנים נוספים הוחלט להרוס בהליך השיקום. המשפחות שביתן נהרס כליל ייכנסו ליחידות טרומיות חדשות שהוצבו בשכונה הדרומית של הקיבוץ. "שיקום שאר הבתים יסתיים עד סוף החודש, ואנחנו עושים הכול כדי לקדם גם את השיקום של המרחבים הציבוריים לקראת החזרה. מניחים מדשאות ומוסיפים גן משחקים כדי שתהיה לילדים עוד סיבה לצאת מהבית. אנחנו מאמינים שיש הקבלה בין השיקום הפיזי לנפשי. ככל שיחודשו הדשאים וישופצו הבתים, כך יתקדם גם השיקום האישי".

לא הרחק מהכניסה לקיבוץ הקימו חברי הקהילה את "חורשת התקווה", לזכר הנרצחים והנופלים ב־7 באוקטובר. "התכנון שלנו הוא להנציח את הנרצחים לא באמצעות אבנים ומצבות, אלא בפרויקטים של המשכיות וחיות", אומרת אביב.

גם היא מודעת היטב למציאות הביטחונית שהקהילה שבה אליה. "אנחנו יודעים איפה אנחנו גרים. האתגר הביטחוני תמיד היה, ונשאר. שלושה חודשים אחרי העלייה של הקיבוץ לקרקע נרצח פה רכז המשק הראשון, ובעשרים השנים האחרונות סבלנו מפצמ"רים ומירי של צלפים. ועדיין, אני מקווה שהתעוררנו אחרי 7 באוקטובר. אני פחות חוששת מי יחזור, ויותר חוששת מי יישאר אחרי אזעקת צבע אדום הראשונה. אני מקווה שנצליח לחבר את האנשים מחדש למקום, ולהתגבר גם על זה".