שעות נוספות בין ההריסות: "מחזות אפוקליפטיים"

יש קולות שנשמעים רק בשקט: קולות של אנשים שיורדים במדרגות יחפים עם ילדיהם על הידיים, טלפונים שמצלצלים מתחת לרגליים, ברזי כיבוי שהתפוצצו לפני רגע ועכשיו שוטפים את הרחוב, הלם ראשוני. זה מה שזוכרים אנשי יחידת החילוץ הארצית כשהם חוזרים הביתה, מטונפים מאבק ומזיעה, נושאים עמם לא רק את חתיכות הבטון שדבקו בבגדיהם אלא גם את הסיפורים שמצאו מתחת להריסות.

דקות ספורות לאחר שמתן, רב־סרן במילואים ביחידת החילוץ הארצית (יחצ"א) בפיקוד העורף, סיים את מלאכת החילוץ בזירת הנפילה ברמת־גן אתמול, הוא תיאר באוזנינו את המראות שנתקל בהם: "הייתה שם זירה עם פגיעה ישירה בקומות התחתונות של מגדל מגורים חדש. עשרות מבנים נפגעו. ראינו הרבה נזק משני מההדף, וכתוצאה מכך אלפי אנשים נעקרו מבתיהם, שכעת אינם כשירים למגורים. בסך הכול פונו מהזירה שני פצועים במצב קשה, וכל השאר הם בעיקר נפגעי חרדה".

התמונות שמתן מתאר מהזירה ברמת־גן משקפות את המציאות הקשה שפוגשים המחלצים: אנשים שיורדים בפיג'מות, בבגדי ספורט, ומגיעים למרחב המוגן. "הם לא ערוכים להסתובב בחוץ. יש לפעמים אנשים בהיסטריה, נשים בהיריון, דברים מורכבים קצת יותר", הוא מסביר. במקביל, יש נתונים ברורים על יעילותו של המרחב המוגן. "מתחילת המלחמה נרצחו כ־24 אזרחים, ורק שניים מהם היו בממ"ד", הוא אומר. "כל האחרים שנהרגו לא שהו במרחב מוגן. הממ"ד מציל חיים, וזה הדבר הראשון שחשוב להדגיש".

מתן מציע המלצות מעשיות, מניסיונו בשטח, לאזרחים שמתגוננים מהטילים: "ברגע אחד אנשים יכולים למצוא את עצמם בלי בית. אני ממליץ לשים בממ"ד תיק גב גדול עם בגדים לשבוע, כי כל אלפי האנשים שבתיהם נפגעו ושהו במרחב המוגן יצאו לדירה שלא יוכלו לחזור אליה - אין להם מעלית בבניין, לפעמים אין גישה לבית, ויש צורך לפנות את כל האזור עד שישוקם. מומלץ גם להכין בממ"ד נעליים נוחות, ולשמור שם חפצי ערך, דרכונים, ארנק, מחשבים ניידים ועוד".

*

פגשתי את אנשי היחידה באחד הבסיסים במרכז הארץ בתחילת השבוע, אחרי ארבעה ימים ללא שינה. המילואימניקים של יחצ"א הם הראשונים שמוזעקים לזירות הפגיעה של הטילים האיראניים, ופותחים במלאכת האיתור הראשונית בתוך ההריסות. במשך שנים התכוננו בדיוק לתרחיש הזה, וכעת הוא הגיע.

"היו לנו שלושה ימים משוגעים", סיפר בתחילת השבוע אריאל, מאנשי היחידה. "בכל פעם שסיימנו אירוע סידרנו את הציוד, הלכנו לישון שעתיים־שלוש - ובום, הקפצה נוספת".

"כל האימונים שעברנו הם קופי־פייסט לאירועים האלה", מוסיף דן, אף הוא חבר היחידה. "הגענו מוכנים".

הזירה הראשונה שהגיעו אליה השבוע הייתה אתר הנפילה בתל־אביב. "אתה נכנס לבניין ורואה מראות אפוקליפטיים", מתאר צחי, חבר היחידה. "מים זורמים, הכול שבור, כל הוויטרינות מנופצות. אנשים יורדים במדרגות ברגליים יחפות, עם הילדים על הידיים או עם החיות. היה לנו אדם בן שמונים בקומה גבוהה מאוד. היה צריך להוריד אותו בכיסא גלגלים מדרגה־מדרגה. המחלצים התחלפו ביניהם במהלך העבודה כי זה היה כל כך מתיש".

עבודת החילוץ אינה ספונטנית. "עובדים בצורה מדויקת מאוד", הדגיש אריאל. "אנחנו לא חופרים סתם, 'על עיוור'. צריך לדעת איפה אתה חופר, כי אחרת זה יכול לקחת יומיים. אנו מחפשים במקומות מאוד מסוימים. כשבניין קורס, הקומות נמחצות זו על זו, וצריך להבין איך התרחשה הנפילה. בשלב הראשון עשינו מנהור - חפירה מתחת להריסות בניסיון להגיע לחללי האוויר שמתחתיהם. זה נעשה בליווי מהנדס, שצריך לאשר שהמקום יציב כדי שהשברים לא יקרסו.

"בבת־ים, למשל, צורת הבניין שנפגע היא צלב, ובמרכז היו מעליות וממ"דים. צד אחד של הצלב חטף טיל בליסטי מלמעלה, ועשר קומות קרסו במכה. בהתחלה ניסינו להבין איך התמוטט הבניין. כלומר, נוצרו שכבות של קומות שהתכווצו - אנחנו קוראים לזה 'פנקייקים' - וצריך להבין את הנפילה כדי לדעת היכן לחפש ניצולים.

"באחד האתרים התחלנו לחפור בחול. די מהר מצאתי כיסוי של חלות שבת שנכתב עליו שם של משפחה בבניין. כל פריט מידע כזה נשלח למודיעין אוכלוסייה. המשכנו לחפור, ובכל פעם מצאנו עוד ועוד ממצאים שקשורים למשפחה - פנקס המחאות, חשבון חשמל ועוד. כבר ידענו שאב המשפחה נעדר, ובשלב מסוים ירדנו לתשאל את אשתו. היא שאלה אותנו: 'איזו בשורה אתם הולכים לספר לי, מה אתם הולכים להגיד לי עכשיו?'. כמה שעות לאחר מכן הוא נמצא בידי צוות אחר במקום שחיפשנו בו כבר".

בדיעבד התברר הסיפור המלא. "המשפחה גרה בקומה השנייה", נזכר צחי. "נשמעה האזעקה, והם רצו מיד לחדר המוגן ליד המעליות. האבא נזכר שהוא שכח את הטלפון וחזר לדירה, ואז אירע הפיצוץ. זה רק מראה עד כמה המרחב המוגן, גם אם אין אפילו חדר ממ"ד, מציל חיים. בכלל, בכל המקומות שהיינו בהם ראינו שהממ"דים, אפילו הממ"קים (מרחבים מוגנים קומתיים), נשארים על תילם. הקומות יכולות לקרוס, אבל המרחב המוגן עומד. ראינו את זה בעינינו".

צחי היה גם אחד אנשי הצוות שאיתרו את ילדי משפחת בוריק בבניין בבת־ים. "מצאנו אותם בתוך השפוכת", הוא מספר בקול שקט. "באימונים מתרגלים אותנו עם בובות כתומות, אבל במציאות אין כתום. הגופות מכוסות בשכבת עפר, חבויות בתוך השפוכת, וקשה לזהות אותן. קראנו לזק"א, ואנשים ברחוב נחרדו, הבינו שקרה משהו. במהלך החיפוש מצאנו גם ציורים של הילדים. על אחד מהם היה כתוב 'אנסטסיה'. אמרתי לעצמי שאשמור את הציורים להורים, אך בסוף התברר שגם ההורים נהרגו, ולא היה למי להביא אותם".

*

זירת הנפילה ביום שני בפתח־תקווה נראתה אחרת לחלוטין. "זה היה בניין מגורים גבוה והרבה יותר מודרני", מתאר אריאל. "ממ"ד ספג פגיעה ישירה, וקשה לצאת מזה. במקרה כזה הטיל חודר גם לממ"ד. אבל היה אפשר לראות שבכל הבניין מסביב - כל הקומות מעל, מתחת ובבניין ממול - הממ"דים היו שלמים לגמרי. גם פה הם הצילו חיים.

"במשך שעות עבדנו שם בשרשרת של אנשים, חפרנו כדי להוציא את זוג המבוגרים שהיו שם ונהרגו במתקפה. הם נמצאו מתחת לספה הפוכה, עם הרבה בטון ושפוכת. היה קשה להגיע אליהם, וניסינו לפתוח דרך בשרשרת של אנשים. אחד חופר כמה דקות, יוצא, והאחר מגיע. כל פעם מי שמסיים לעבוד בממ"ד יוצא החוצה למרפסת, מוריד את המסכה ונושם אוויר, כי כל כך מחניק שם. אחרי הרבה מאמצים מצאנו את בני הזוג. תוך כדי העבודה, ברגע שמתחיל להיחשף אדם אנחנו מיד מכסים אותו - גם מתוך כבוד המת, וגם כי אנחנו מעדיפים לא להיחשף למראות האלה. זו הפעם ראשונה שראיתי אדם מת".

לפעמים המציאות מחכה למחלצים בפינות שלא ציפו להן. כך קרה לדן כשהגיע לזירה בבני־ברק. "הטיל פגע בבית ספר, אבל גם הרחובות מסביב ניזוקו מאוד", הוא נזכר. "אנשים הסתובבו ברחוב בלי כלום, פתאום אין להם בית. הם יצאו ממקלטים לחורבן, לא היה להם לאן לחזור. ראינו שיש הרבה הרס בבניין ממול. פתאום קיבלנו מידע שבחדר הפחים נבנתה דירה לא חוקית, מין חדרון כזה, ושגר בו אדם מבוגר שלא אותר עדיין. השתקנו את כל האתר, צלצלנו למספר שלו, פתאום שמענו את הטלפון מצלצל מתחת לרגלינו. שוב הקמנו שרשרת עבודה כדי לפנות את כל הפסולת, ומצאנו אותו מת. הוא שכב על הספה, חיבק עדיין את השמיכה".

מתוך צורכי השטח שהתבררו תוך כדי העבודה החליט צחי לחבר שאלון מיוחד, שמטרתו לעזור לוועדי הבתים להכין מראש רשימות דיירים למקרה של פגיעה ישירה. "שמנו לב שכשאנחנו מגיעים למקום לוקח לנו להבין את תמונת האוכלוסייה, כי אנחנו מגיעים מאוחר ואנשים כבר מתפזרים", מספר צחי. "באחד המקרים הכניסו אותי לקבוצת הוואטסאפ של הבניין, והתקשרתי למנהלת הקבוצה שמתגוררת בחו"ל. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת, וביקשתי ממנה שתירגע כי אני זקוק לעזרתה, שנעבור קומה־קומה ונבדוק מי הדיירים.

"לכן החלטנו לפתח שאלון שיחסוך לנו זמן יקר בשטח. כל בניין יכין מראש את רשימת הדיירים שלו. עמית סגל שיתף את זה בטלגרם, וזה כבר רץ בכל הארץ. זה קישור שדרכו אנשים יכולים ליצור טופס גוגל בצורה מהירה. הפרטים לא עוברים אלינו, הכול נשאר ברמה המקומית של הבניין. אבל אם יש אירוע, אפשר לבקש את הרשימה הזאת".

את עבודת המחלצים משלים מודיעין האוכלוסייה, שתפקידו לספק מידע על מנותקי קשר, אורחים ששהו בבניין, ורמזים שיובלו למציאת ניצולים או חלילה הרוגים. "זה נשמע טכנולוגי מאוד, אבל בסוף זה מבוסס גם על הרבה אינטואיציה ורגישות, מספרת טל לוי־דיאמנשטיין, קצינת התנהגות אוכלוסייה של הפלוגה. "אנו יושבים עם משפחה ושומעים באיזו שמיכה אדם השתמש, מה הוא לבש ואילו רהיטים היו סביבו, יורדים לרזולוציה הכי קטנה של הפרטים וממפים הכול", היא אומרת. "אנו נמצאים ליד המחלצים ומדריכים אותם על השטח. לפעמים גם אין מידע מדויק, ואנחנו מקבלים דיווח שמישהו נמצא בבית החולים, יושבים עם המשפחה ומעדכנים אותה - ופתאום מתברר שמצאו את הגופה שלו. אלו רגעים קשים ומטלטלים".

היחידה לא מותירה את חבריה להתמודד לבדם עם הקושי הנפשי אחרי החילוצים. "בשיחות עם הקב"ן ובשיחות עיבוד, אומרים שלא כדאי להתרכז בפנים של הגופות,ולאחר שאתה מוצא גופה לא להמשיך להסתכל עליה אלא לעבור מיד לפעולה", אומר צחי. לדברי אריאל, בתום כל מבצע חילוץ אנשי היחידה מותשים פיזית, באופן שלא מותיר זמן להרהורים: "אנחנו חוזרים מהחילוצים האלה מטונפים לגמרי. כל הבגדים רטובים מזיעה ואבק. אנחנו נכנסים כמו זומבים לתוך הבסיס, ומיד עולים לכוננות כי עוד דקה יכול להיות עוד אירוע".

אחרי האירוע בפתח־תקווה, הוא מספר, התחלקה המחלקה למעגלים קטנים. "עברנו על כל הפרטים כדי לוודא שההתרחשויות לא נשארות פתוח בראש, כי זה חשוב מבחינה נפשית", הוא אומר. "הסבירו לנו שחשוב לשתף אחרים בתחושותינו, ואנחנו משתדלים כמה שיותר לדבר על זה בינינו לבין עצמנו.

דן: "הרבה מאיתנו מתנדבים גם ביומיום ביחידות חילוץ ברחבי הארץ, כך שאנחנו רגילים גם למקרים קשים. אבל פה יש אינטנסיביות ואי ודאות. אני זוכר שישבנו פה במקלט, ושמענו 'בום' חזק, וחשבנו שהטיל נפל לידנו. זה לא קרה בסוף, אבל העניין הזה מדגיש את האי ודאות: כשאתה יוצא מהמקלט ומגיע לזירה, אתה לא יודע מה תפגוש".