"חכמי המערב לעולם לא יגידו 'אסור' על מה שמותר"

כרך ב' של הספר "שכינה במערב" שהוציא "איגוד רבני המערב" – רבני קהילות יוצאי צפון אפריקה – מאריך להוכיח שבניגוד להנחה המקובלת, בחוגים הללו שולטת זה דורות תפיסה ציונית נלהבת, הכוללת תמיכה בעלייה להר הבית ואפילו בחידוש הסנהדרין. את הרושם הזה מחזקת גם הרצאה שהעניק פרופ' יוסף שרביט מאוניברסיטת בר־אילן וממכללת אפרתה.

מצוטט שם למשל הרב בן־ציון חי עוזיאל, שכיהן כראשון לציון, בתגובתו לרב שהתנגד ליוזמה לחידוש הסנהדרין של שר הדתות הראשון, הרב יהודה לייב מימון: "אין אני מסכים להנחתו היסודית ששאלת הסנהדרין אינה בת ביצוע. ייעוד השם מפי נביאו, 'ואשיבה שופטייך כבראשונה', הוא בוודאי יתקיים... וכמו שהתקיימו ייעודיו הנבואיים לירושת הארץ וקיבוץ גלויות לתוכה, ואחריהם מוכרח לבוא גם הקמת הסנהדרין. אין אני מפקפק אף לרגע שהסנהדרין במלואה ובשלמותה קום תקום במדינת ישראל, כי עצת השם לעולם תעמוד".

מההסתדרות הציונית הוא לומד כיצד צריכה לקום מחדש הסנהדרין: "תקומת דבר גדול ונצחי זה דורש הכנות מרובות וזהירות מאוד, למען תקום ותהיה. ולא תהיה כקיקיון דיונה, או קיום עלוב שאין רשומו ניכר, אלא קיום בן־קיימא מכובד על כל ישראל ועל כל העמים. צא ולמד מתקומת המדינה על יסודות התנועה הציונית, שבחמישים שנות קיומה התפשטה והתכבדה בעיני כל ישראל שבארץ ושבגולה, בפעולותיה ומעשיה. הודות לזה נמצאה מן המוכן הנהלה נבחרת מכל חלקי התנועה הציונית, שצל מלכות היה חופף עליה, והיא אשר נמצאה לנו להכריז על עצמאות וריבונות מדינת ישראל והרכב ממשלתה. לולא זאת לא היה מי שיכריז על תקומתה של המדינה, או שהכרזתה הייתה מחוסרת ערך, וצריכים היינו לבחור ממשלה. בינתיים נקל לתאר מה היה יכול להיות מצבנו".

"לכן חשבנו", המשיך הרב, "מאז ביסוסה של מדינת ישראל לייסד בית דין גדול קבוע של רבנים גדולי התורה... ויחד כולם ידונו ויורו הלכה בכל בעיות החיים והמדינה, וזה יהיה הגרעין לתקומתה של סנהדרין או בית דין של 71, שלו אנו מצפים במשאלת נפש ואנו מצווים להקימו, שהוא יסלול את הדרך למבשר הגאולה ולמשיח בן דוד שיופיע וימלוך בהר הקודש בירושלים, ברצות השם דרכנו ובמהרה בימינו".

התבטאויות מפתיעות לא פחות התומכות בחידוש הסמיכה, מצוטטות בספר הזה גם מפי ה"בבא חאקי", רבי יצחק אבוחצירא, שהיה רבה של רמלה־לוד וחבר מועצת הרבנות הראשית: "הנה יש לנו ברוך השם שלושה גאונים סמוכים, מרן הגאון הרצוג שליט"א, ומרן הגאון עוזיאל שליט"א, ומרן הגאון הרב מימון שליט"א, במותב תלתא כחדא, אשר עיני כל ישראל עליהם וסרים למשמעתם. ודאי הם נקראים 'סמוכים', ויכולים לסמוך אחרים כאוות נפשם הקדושה והטהורה, ובזה יצאנו כל הדעות. והנני מסכים בברכת התורה והמצווה לכבוד מרן שר הדתות שליט"א, אשר הוא המחולל והיוזם והעומד בראש הרעיון הנפלא הזה. יהי רצון שחפץ השם בידו יצלח להחזיר עטרה ליושנה ולהקים הדת על תילה, בימיו תיוושע יהודה, ומלך ביופיו תחזינה עיניו, כוהן גדול עומד ומשמש בבית המקדש, אמן, כן יהי רצון".

תמיכה של רבני קהילות יוצאי צפון אפריקה נרשמה גם בנוגע לעלייה להר הבית לאחר שחרורו. כך למשל התבטא הרב דוד שלוש, שכיהן כרבה של נתניה במשך 63 שנים, והיה גם חבר מועצת הרבנות הראשית: "עתה, שזיכנו השם והשיב לנו את הר הבית, עלינו להודות לו ולהתפלל לפניו במקום הקדוש שהנחיל לנו". עוד בתשכ"ט, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא טרח לשגר מכתבי תמיכה לאלו "החותרים בלהט נשמותיהם לעקור ההוראות האוסרות את הכניסה להר זה שכנה בו שכינת א־ל - הוראות אשר ניתנו על ידי אלה שאינם יודעים לחוש את הגאולה והתמורה שחלה בעמנו עקב כיבוש נשגב זה. הצלחתכם במשימה הקדושה שנטלתם עליכם תסלול דרך לרבים שיעלו לשפוך צקון לחשם במקום הנשגב והנורא".

ב־1971 פנה הרב שלוש בבקשת תרומה למען המאבק לחופש פולחן ליהודים בהר "כדי שיוכלו להמשיך במאבק הקדוש לערוך תפילות ליד מקום הבית הגדול והקדוש, שלדאבוננו וחרפתנו אם כי נכבש בדם בנינו טרם נגאל מיד זרים, כי אין אנו רשאים להתפלל בו". אחרי שבקשתו נענתה, הוסיף וכתב לתורם: "כבודו בא לעזרת האנשים אשר כואבים את חרפת הר הבית, אשר העטתה עלינו המדיניות הפחדנית והמתבוללת של מנהיגי העם".

מהמשך המכתב ניכר שיחסו לעמדת עמיתיו הרבנים בעניין לא הייתה חיובית במיוחד: "רבני דורנו לא ידונו בשאלה זו מסיבות ששתיקה יפה להם. הרבנות הראשית לישראל כמוסד לא טרחה לדון ולהתיר את הכניסה למקומות המותרים ולתחום תחומים בהר ביודעה שבנידון זה לא יופעל עליה לחץ ציבורי, והורתה לאסור הכניסה לכל ההר, דבר התואם את מדיניות הממשלה".

גם הרב שלום משאש, רבה של ירושלים במשך 25 שנה, היה ממצדדי העלייה להר הבית. ב־1986 הקים עם הרב שלמה גורן את "מועצת הרבנים העליונה למען הר הבית", שבה היו שותפים יותר משבעים רבנים, שיצאו בקול קורא משותף: "בידינו היתר לקבוע לפי ההלכה תחומים לתפילת יהודים על הר הבית אחרי טבילה במקווה. הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, וקדושתו לא הוסרה ממנו גם לאחר חורבן הבית. תוקפה של קדושה זו מחייבת את העם היהודי ואת שלטונות ישראל לשמור מכל משמר ולממש את הריבונות היהודית על הר הבית ולמנוע הסגרתו וחילולו בידי נוכרים. כעת הגיע הזמן להגשים את חזון הנביאים ולהקים על הר קודשנו מקום תפילה ותחינה לעם היהודי".

בספר מובאת גם דעתו של רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ, שבמכתב לשר הדתות בזמנו כתב בנוגע להר ש"לית מאן דפליג שעל פי ההלכה מותרת הכניסה לשטחים נרחבים מאוד וללא שום הכנה, ובשטחים אחרים מותרת הכניסה לאחר טהרה במקווה, חליצת נעליים וכדומה, ורק בשטח מצומצם יחסית – העזרות והמקדש – אסורה הכניסה".

ניכר שגם הרב גץ לא רווה נחת מעמדת הרבנים בעניין: "גדולי ההוראה נמנעים מלהזדקק לשאלה, מחשש 'למה יאמרו הגויים' ולהבדיל גם במאה־שערים. הם מוכנים להכניס את ראשם בספקות כרת בהוראה בדיני נידה וחמץ, אך בשאלת הר הבית אינם אוזרים עוז. נצבט הלב", המשיך הרב, "כאשר רואים יהודי עומד אפילו על סף הר הבית, ואם אך סידור תפילה בידו – ולא עיתון, להבדיל – מגורש תוך חרפות וגידופים, בחרפה ובביזיון על ידי הגויים, וגם בני ברית מסייעים בידם".

הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל־אביב, תמך אף הוא בעלייה להר: "אין כדאי בחששות אלה לאסור על עצמנו הכניסה להר הבית, כי אלה שאינם חוששים לקדושת המקום הלא גם עתה נכנסים הם לפני לפנים. ומי הוא המפסיד מגזרה זאת? רק יראי השם שליבם יוצא לעמוד במקום הקרוב ככל האפשר לאותה נקודת אור מופלאה שבה נגלתה בעבר שכינת השם באור בהיר, ושרויה גם בהווה, אם כי בהסתר פנים. וחזקה על אלו הרוצים לשפוך שיחם ושיגם לפני בוראם במקום קדוש זה, שייזהרו לבל ייכשלו באיסור כל שהוא. זאת ועוד, ידוע הוא שאין אנו רשאים לגזור גזירות מדעתנו לאסור את המותר".

הרב יהודה שלוש, בנו של הרב דוד שלוש, גם תומך בעליית נשים להר: "אין כל גזירה כזו לאסור טבילה לנשים. אין זכר לגזירה לאסור לטבול לשם קדושה וטהרה ולקיים מצווה. לעניות דעתי אין ראוי גם לגזור בדורנו גזירה זו, כי המבנה המשטרי הדמוקרטי מאפשר לכל אחת לפעול באופן חופשי כרצונה לטבול במקום אחר, וסוף־סוף מי שתפסיד היא זו שרוצה לטבול לטהרה".

הרב רפאל דלויה, מראשי איגוד חכמי המערב, מנמק בספר את הסיבה לכך שרבני צפון אפריקה תומכים ככלל בעלייה להר, ואפילו בחידוש הסמיכה: "חכמי המערב אינם מערבים שיקולים פוליטיים או רעיוניים בפסיקת ההלכה. חכמי המערב לעולם לא יגידו 'אסור' על משהו שמותר. יש לנו כללי פסיקה ברורים וכללי הכרעה במצבים של ספק. במקרה של הר הבית, לאחר שקיבלנו מדידות מוסמכות, אין כל סיכוי שחכם מחכמי המערב יאסור את העלייה להר הבית או שיאמר על מי שעולה להר שהוא עובר על 'איסור'. אפשר כמובן לנמק כל אחד לשיטתו מדוע לעודד לעלות או לחלופין להימנע מלעלות, אך לא ניתן בשום אופן לאסור את המותר. מכיוון שעל פי כללי ההלכה המקובלים מותר לעלות להר הבית במקומות המותרים, לשיטת חכמי המערב ברור שיש לעודד זאת, כדי לחזק את אחיזתנו במקום הקדוש ביותר לעם ישראל - כפי שתמיד מחזקים אחיזת יהודים בכל מקום בארץ ישראל".

אליהו זיני, רב הטכניון, התבטא בחריפות רבה יותר: "איסור העלייה להר הבית הוא זיוף מחפיר של ההלכה. עמדתי היא כעמדת חז"ל כפי שנפסקה על ידי הרמב"ם. השטח המקודש מונה 8 אחוזים מרחבת הר הבית. לא רק טמא מת, אלא אפילו המת עצמו אפשר להכניס למחנה לוויה, חוץ משטח בית המקדש, ששם הנכנס חייב כרת. הפתרון הוא שמשטרת ישראל תגדר את האזור המקודש לבל ישגו המוני בית ישראל. אבל לאסור עלייה להר הבית זו שערורייה. אני לא בא מיהדות אשכנז או מיהדות בבל, אני בא מיהדות צפון אפריקה. לא תמצא ברשימת האוסרים העלייה להר הבית חכמים מצפון אפריקה".

הרב זיני מוכיח את טענתו: "הרב מאזוז קבל על מי שאמר שמי שעולה להר הבית חייב כרת. הרב שלמה עמאר (מחכמי קהילות צפון אפריקה, האוסר את העלייה להר - א"ס) התחנך בחינוך ארץ ישראלי ולא בחינוך צפון־אפריקני. הוא תלמיד מובהק של הרב עובדיה יוסף, האוסר את עלייה. לכן התבטאותו אינה משקפת את יהדות צפון אפריקה.

"מי שמונע עלייה להר הבית מסיבה ביטחונית כדי 'לא להתגרות בגויים', חוזר על הטעות הנוראית של אלה שאמרו לא לעלות לארץ לפני השואה. חכמי צפון אפריקה כופרים בקביעה שבית המקדש ייבנה על ידי נביא, שכן הרמב"ם ו'אור החיים' פסקו שבני אדם יבנוהו. המחלוקת ראויה, ואין לכפות עלינו דעתם ולכנות אותנו 'מגלים פנים בתורה שלא כהלכה', כפי שאמר רב מסוים".