בוקר אחד יצאנו מתפילת שחרית בבית הכנסת של בסיס קרן ברמת הגולן. במקרה נתקלנו בקבוצה של יהודים אמריקנים, שהסוכנות היהודית לקחה לסיור בגולן. הם ראו אותנו וקראו בהתלהבות (באנגלית, כמובן): "חיילים דתיים!" כאשר גילו שאנחנו הסדרניקים, הם הכריזו בהתרגשות: "חיילי הסדר!" אחד מאיתנו היה אזרח אמריקני, שאחרי שנת לימוד בישיבה בישראל התנדב לשרת בצה"ל. כאשר החל לשוחח עם המבקרים באנגלית לא ידעה שמחתם גבול: "Brooklyn soldier!" – "חייל מברוקלין!"

רק נערים אמריקנים מעטים עשו אז את המסלול הזה, ואפשר להבין למה: מי שהתרגל לאכול בייגל עם לקס בדרך למדיסון סקוור גרדן, יתקשה מאוד לאכול מנות קרב בדרך לחווארה. ובכל זאת, בשנים האחרונות הטפטוף הפך לנחל. ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות חגגה השבוע אירוע מיוחד: תלמידי הישיבה כיבדו בשירה ובריקודים את 25 תלמידי חו"ל שבחרו לעלות השנה לארץ ולקבל אזרחות ישראלית, ואת 32 תלמידי חו"ל שבחרו להתנדב השנה לשירות בצה"ל. שני המספרים הללו חסרי תקדים. 120 בני חו"ל למדו השנה בישיבת הר עציון – ורבע מהם בחרו להתנדב לצה"ל בתום השנה הזו. מי שמכיר את הזרזיף הלא גדול של העלייה ממדינות המערב, מי שיודע כמה קשה להעלות לארץ את יהודי אמריקה, מבין עד כמה המספרים הללו מרשימים.

עלייה לארץ היא אתגר קשה מאוד עבור בני הקהילות היהודית העשירות והחזקות של ניו יורק וניו ג'רזי. שכן שעלה מאמריקה אמר לי: "בארצות הברית היו לי שני כוחות על: נאום וכתיבה. עשיתי עלייה, והפכתי מנואם מעולה וכותב מצוין באנגלית למגמגם בעברית". המנטליות הישראלית שונה, הדירות כאן יקרות ומחסום השפה מקשה מאוד. ולמרות כל הקשיים, רבים מהצעירים האמריקנים שבאים ללמוד בישיבות הציוניות בישראל מתאהבים בארץ ועולים אליה, ולכל הפחות – ממשיכים להיות כל חייהם שגרירים נאמנים שלה בין אומות העולם.

יש שורה של ישיבות ציוניות הפותחות את שעריהן ואת ליבן לתלמידים יהודים מחו"ל, ובדרך כלל מצליחות לא רק לרומם אותם בתורה וביראת שמים, אלא גם לקשור אותם לארץ ישראל ולמדינת ישראל. המפגש עם התלמידים הישראלים, בני גילם, אחראי לחלק גדול מההצלחה החינוכית הזו, שבדרך כלל נשארת מתחת לרדאר הקולקטיבי שלנו.

גם התלמידים שלא נשארים בארץ יוצאים מהשנה הזו שונים ממה שהיו כשנכנסו אליה. בן דודי ח"כ מתן כהנא ביקר בשנה שעברה בארצות הברית, ובתום הביקור פרסם את הרשמים הבאים: "מעולם לא התרגשתי כך בתפילה לשלום חיילי צה"ל. קצת לפני שהחזן התחיל, גבאי בית הכנסת הקריא את שמות חללי צה"ל שנפלו באותו השבוע והציבור התפלל לרפואת הפצועים. כשכל הקהל הצטרף לחזן ולמלווים שלו בשירת התפילה במנגינת 'ארץ צבי', כבר נאלצתי לנגב את הדמעות. האווירה בבית הכנסת הייתה מחשמלת ממש. את האהבה למדינה ולחיילי צה"ל היה אפשר לראות בעיניים של כל אחד מהמתפללים והמתפללות. זה היה בבית הכנסת של קהילת 'בני ישורון' בטינק, ניו ג'רזי.

"לאחר שסיימתי לשאת דברים בפני חברי הקהילה, רבים ניגשו לשוחח איתי. במפגש איתם, ובמפגשים עם קהילות בשלושה בתי כנסת נוספים, הבנתי שיש מכנה משותף כמעט לכולם: הם היו בין שנה לשנתיים בישיבת הסדר בארץ. הר עציון, כרם ביבנה (KBY בשפתם), הכותל ושעלבים היו השמות שבעיקר שמעתי, אבל בטח יש עוד... השנים האלה בארץ מחברות את הבוגרים שלהן למדינת ישראל בעבותות אהבה... בוגרי התוכניות האלה משתלבים בהמשך חייהם כבכירים בתחומי הרפואה, המשפט והכלכלה. חלק מהם נמצאים בעמדות מפתח בממשל ובגופים רבי השפעה במרחב הפוליטי האמריקאי. מובן שגם רבני הקהילות הם בוגרי המסלולים האלה. מעמדות המפתח וההשפעה שלהם הם תומכים בישראל ללא סייג ונותנים לנו גב במקומות הכי משמעותיים שיש. אני מודה שלא הבנתי עד כמה השנה הזו בארץ משמעותית עבור האנשים האלה". ח"כ כהנא הוסיף גם המלצה לתלמידי י"ב ישראלים: "אני יכול להמליץ בחום, או אולי אפילו ממש לבקש: לכו לישיבה שיש בה תוכנית לבני חו"ל". כמובן, לא באמת כולם צריכים ללמוד דווקא בישיבות כאלה; אבל כדאי להכיר בתרומתן, ואולי גם לחשוב איך אפשר להרחיב את המודל המוצלח הזה גם לבני אמריקה שלא רוצים ללמוד דווקא בישיבה.

בהווי האמריקני מכנים את שנת הלימוד בישראל "gap year" – שנת הפסקה במסלול הלחוץ של תיכון-קולג'-קריירה. אבל עבור רבים מהם השנה הזו הופכת להיות הרבה יותר מאשר "gap" – חלון קצר וקטוע באמצע המרוץ לחלום האמריקני. הם פוגשים את ישראל ואת הישראלים, את התורה הישראלית ואת החלוציות של הנוער הדתי – ומתאהבים. עוד לפני שהם מתרגמים את תחושתם לעלייה או לשירות צבאי, עצם האהבה הזו היא מתנה יקרה למדינה נצורה.

קשה היום למצוא הרבה סיבות לאופטימיות כאשר מביטים למעלה – בהנהגת המדינה ובמוסדותיה הבכירים. לכן כדאי להפנות לעתים את המבט למטה, ליוזמות מקומיות פרטיות-למחצה, ולאתר שם את העוצמות שמקרינה החברה שלנו. הישראלים טובים יותר מאשר הממשלה שלהם ומערכת המשפט שלהם גם יחד; מבקרים ואורחים לומדים להעריך את ישראל רק אחרי שהם פוגשים את הישראלים. אני רואה את עשרות אחינו הצעירים, בני ארצות הברית, שבחרו דווקא בזמן מלחמה ומשבר לקשור את גורלם בגורלנו, ולומד מזה שעוד יש בנו הרבה טוב שאנחנו יכולים להציע; ושיש לנו עוד הרבה ידידים ואחים שלהם ראוי להצדיע.