מה אפשר לעשות כדי שההורים יאספו את הילד מהגן בזמן? פרופ' אורי גניזי ערך ניסוי: הוא בדק מה קורה כאשר מטילים קנס של עשרה שקלים על כל הורה שמאחר באיסוף הילד. התוצאה הייתה דווקא זינוק במספר האיחורים: עד עכשיו להורים לא היה נעים מהגננת, והם עשו הכול כדי לדייק; עכשיו הרגישו ההורים שהם יכולים לקנות מהגננת איחור של חצי שעה תמורת כמה שקלים. מה שמלמד אותנו שכסף בהחלט משפיע על ההתנהגות שלנו – אבל לא תמיד באופן שציפינו.

לקראת סיום שנת הלימודים בתיכונים, אפשר לסכם ולומר שרק נושא חינוכי אחד כבש השנה את הכותרות: קיצוץ זמני של שלושה אחוזים בשכר המורים. החינוך נמצא כאן בחברה טובה, כי הנושא המרכזי שנידון בישראל ביום השואה הוא קצבאות לניצולים, והממשלה משתדלת מאוד שהדיון הציבורי בנושא המילואים יתכנס לשאלת ההטבות הכלכליות למילואימניקים. בכל התחומים הללו, ההתמקדות בשאלת הכסף אינה נובעת מחומרנות, אלא מדלות השיח: התרגלנו לא לדבר על מה שחשוב באמת, אז על מה כבר נשאר לשוחח מלבד הכסף?

לא שכסף אינו חשוב; הוא חשוב מאוד. אך כל כלכלן מתחיל יאמר לכם שאם תשפוך כסף על מערכת פגומה היא תהפוך ממערכת פגומה ענייה למערכת פגומה בזבזנית. תקציב החינוך בישראל גדל בעשרים השנים האחרונות פי ארבעה, אך ההישגים החינוכיים של המערכת לא השתפרו. כסף אינו התמריץ היחידי לבחירת מקצוע: ר"מים בישיבות גבוהות מרוויחים בממוצע פחות מפועלי זבל, ובכל זאת אנשים עומדים בתור למקצוע הראשון ולא לשני. אומנם אנשים בוחרים מקצוע גם לפי גובה המשכורת, אך בהקשר הזה מי שרוצה עובדים מצוינים אינו יכול להסתפק במשכורת אחידה: צריך שהמצוינים יקבלו יותר. כאן טמונה הבעיה המרכזית של מערכת החינוך בתחום המשכורות: לא בסכום הכולל המושקע בשכר המורים, אלא בחלוקה הפנימית שלו. שכר המורים עולה בעיקר לפי הוותק, ולכן מנגנון השכר העכשווי ממריץ מורים בעיקר להישג אחד – להזדקן. כיוון שכולנו עושים זאת ממילא, נדמה שאפשר לוותר על העידוד הכלכלי לוותק.

כאמור, ימי החופשה והמשכורות רחוקים מלהיות הבעיה המרכזית. עוד כסף לא יועיל למערכת, כל עוד לא יהיו בה ביזור, תחרות ואוטונומיה ניהולית: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". אבל גם בקביעה הזו אי אפשר להסתפק. בכל הנוגע למערכת החינוך אי אפשר לדבר רק על המערכת ולהתעלם משאלת החינוך. על בתי הספר שלנו השתלטו סיסמאות ניו־אייג'יות פופוליסטיות. קברניטי המערכת חוזרים ומשננים לנו שאסור לשנן, שהילד צריך לעמוד במרכז, שהידע זניח ורק היצירתיות חשובה – כאילו מישהו באמת מצליח ללמד יצירתיות בלי להקנות ידע וחוכמה. פעם אמר לי מורה: "אם לא נתמקד ביצירתיות, התלמידים שלנו לא יוכלו להמציא את כיפת ברזל הבאה!". אבל את כיפת ברזל העכשווית המציאו בוגרי מערכת החינוך המיושנת, השמרנית והמושמצת של המאה ה־20.

חז"ל הורו לנו ללמד כל פעוט את הפסוק: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מה הפסוק הזה אומר לילד? העולם לא סובב סביבך; יש לכולנו תורה, מערכת של מצוות והוראות; ויש לנו מורשה וקהילה, כלומר: מארג שגדול מאיתנו במרחב ובזמן. פעם שיתפתי את תלמידותיי בַּתסכול שגורמת לי האווירה החינוכית היום, שנוטה לבוז למורשת הזו. אחת מהן אמרה לי: "הרב, אל תדאג. רוב המורים לא באמת מלמדים ככה. הם רק מצטטים את הסיסמאות הרומנטיות, אבל מלמדים כמו פעם". היא כנראה צודקת, כי בסופו של דבר יש הרבה טוב בבוגרי מערכת החינוך שלנו.

דור הגיבורים שמוביל את המלחמה הזו לא שכח מהן מחויבות ומסירוּת. כנראה גם מוריו עושים לא מעט טוב בבתי הספר. המורה הממוצע מוצלח הרבה יותר ממה שנדמה, וארגוני המורים העלובים לא באמת מייצגים אותו. ארגון המורים השקיע לפני שבועיים הון עתק בפרסומים על הפגנת ענק נגד משרד החינוך; רק כמה מאות מורים טרחו להגיע. יש דברים אחרים שמעניינים אותם יותר – ובצדק.

אני לא מתיימר להציע כאן תיאוריה חינוכית מושלמת; אני רוצה רק לתהות, מדוע העם המחונך והמשכיל ביותר בהיסטוריה מצמצם היום את עניינו בחינוך לשני נושאים זוטרים: משכורות המורים וחופשות התלמידים. חשוב לבדוק שיש די דלק במכונית, אבל חשוב יותר לדעת לאן רוצים לנסוע.

motzash.navon@gmail.com