אבן הכותל שמונחת בנתב"ג היא רק קצה הקרחון

אביב 1995, לפני שלושים שנה בדיוק: תנועת "חי וקיים" עתרה באמצעות עורך דינה נפתלי ורצברגר ז"ל לבג"ץ נגד רשות העתיקות. הסיבה: במהלך הכשרת השטח מדרום־מערב להר הבית, מה שמוכר כיום בשם מרכז דוידסון, התכוונה רשות העתיקות לשפץ - לימים היא אכן עשתה זאת - את אחד הארמונות האוּמַיים מהתקופה המוסלמית הקדומה ששרידיהם ניצבים למרגלות ההר, בעזרת אבנים שבמקורן היו בכותלי הר הבית שבנה הורדוס.

להגנתה טענה רשות העתיקות שבסך הכול פירקה קיר של ארמון אומיי כדי לחשוף את הרחוב ההרודיאני שמתחתיו, ובעזרת אבניו בנתה מחדש ארמון אומיי אחר לצידו. אלא שהאמת מורכבת יותר: האומיים עצמם נטלו במהלך בניית הארמונות, לפני כ־1,300 שנה, את אבני הר הבית של הורדוס כחומר בנייה לארמונותיהם.

במהלך החורבן שחוללו הרומאים בשנת 70 לספירה, הם מוטטו בזעם את חומות ההר ואת גרם המדרגות העולה אליו מדרום־מערב בנקודה המכונה בימינו "קשת רובינסון" אל הרחוב שמתחת. חלק מאבני ההר מוטלות למרגלות ההר עד עצם היום הזה, זכר לחורבן, אולם במהלך אלפיים השנים שחלפו השתמשו בהן הכובשים השונים כחומר בניין למבניהם, מה שקרוי בעגה הארכיאולוגית "שימוש משני". כך כאמור נהגו גם שליטי בית אומיה בשעתם. אגב, הארמונות האומיים שרשות העתיקות שיפצה עמדו על תילם פחות מארבעים שנה, משנת 710 לערך עד רעש האדמה האיום של שנת 748.

בכל אופן, עיקר התרעומת של העותרים נבע מכך שרשות העתיקות לא חשבה להתייעץ עם גורם יהודי־הלכתי כלשהו במהלך הכנת התוכניות לשיפוץ המבנים העתיקים בכותל הדרומי. ההלכה היהודית, כמו גם הרגשות היהודיים, לא נחשבו כאן. "חילול קדושת האבנים בידי הכובש המוסלמי אינו יוצר היתר להמשיך לחלל את האבנים על ידי שימוש פסול בידי רשויותיה של מדינת ישראל", נכתב בעתירה, "כל הוועדות והגופים שעסקו במיזם לא כללו גורם בר־סמכא בשאלה הדתית. השאלה של קדושת המקום, כמו גם קדושת האבנים לבני הדת היהודית, לא זכתה למשקל המרכזי הראוי לה. חילול אבני בית המקדש על ידי שיבוצן בתוך שחזור ארמון מוסלמי אינו עומד בשום אמת מידה חוקית, והוא פסול מכול וכול". העותרים טענו ש"הפגיעה הכרוכה בשימוש באבני בית המקדש וחומותיו לצורך מיזם תיירותי, תוך מתן גושפנקא לממשיכי פעולת החורבן והאדרת מפעלם בידי המדינה, יש בהם משום פגיעה רבתי ורמיסה של רגשות דתיים ולאומיים בלא כל הצדקה".

לעתירה צורף מכתב של הרב הראשי לישראל אברהם שפירא: "השאלה שהופנתה אליי בעניין אבנים מהמקדש שנשארו במקום מאז חורבן הבית", כתב הרב שפירא, "ויש מהן שנלקחו לפני מאות שנים בידי השלטון המוסלמי ושובצו על ידם אז בתוך מבנה שלהם, ומשם נפלו לפני שנים רבות, וכעת רוצים לשבצן שוב במבנה כזה, אם הדבר מותר לפי ההלכה". בתשובתו מחה הרב שפירא על העלאת שאלה בנושא שלטעמו המענה בו ברור כשמש: "אני תמה על שזה נעשה כאילו שאלה של הלכה. יש כאן דין פשוט וברור בחז"ל, 'אבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון אלא נגנזים'. עזרות כוללות לא רק עזרת כוהנים, אלא כל מה שנבנה מדמי הקדש מקדשי בדק הבית". הרב שפירא הוסיף שהדבר נכון גם לכל בית כנסת ובוודאי לאבני הר הבית, והזכיר כי החשמונאים גנזו את אבני המזבח שחוללו בידי מלכי יוון.

"ולפי זה נראה ברור שאסור להקל ולאפשר להשתמש באבנים שהיו במקדש... והס מלהזכיר ולהעלות על הדעת רעיון לבזות קודשי ישראל של מקדש ולמוסרן לבני עם נכר. עצם הרעיון הזה בא כתוצאה מהמצב הנורא שנראה לפנינו כעת, שיש עבדות פנימית מחוסר אמונה יהודית ונכנעים לגויים ברגשי חנופה בכל ענייני קדושת ארץ ישראל, ואין אדם כזה מרגיש בחילול השם הגדול והנורא שיש גם בהעלאת הדבר כבעיה. אין לשנות ממה שנפסק ברמב"ם שאבנים של מקדש שנפגמו טעונות גניזה, והשימוש שעשו בהן בזמן הכיבוש המוסלמי ששיבצו במסגד לא מעלה ולא מוריד. אסור להשתמש בהן עתה, אלא יישארו גנוזות במקום מיוחד עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן".

גם חוות דעתו של פרופ' דן בהט, לשעבר ארכיאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, צורפה לעתירה. הוא כתב באותה עת לסגן ראש עיריית ירושלים שמואל מאיר ז"ל: "אינני בטוח שכדאי לגרום לעוגמת נפש בקביעת אבנים מימי הבית השני מן הכתלים של הר הבית – לשיקום בניין מן המאה השמינית לספירה. לא יהיה זה נכון, כי לחלק מן הציבור נגרמת עוגמת נפש בשל היות האבנים מימי הבית השני".

בדיון בבית המשפט בעתירה הזו הוזכר מקרה מטריד אף יותר, משנת 1969, שבמסגרתו העניקה עיריית ירושלים אחת מאבני הר הבית שהרומאים הפילו למרגלותיו במתנה לתורם כלשהו כך שיוכל לקבוע אותה בקיר בית הכנסת שלו בניו יורק. הרב הראשי יצחק נסים מחה על כך בשעתו, וכתב באותה הזדמנות לשר הדתות זרח ורהפטיג ש"אבני הכתלים של בית המקדש, בין שהן במקומן ובין שלא במקומן, קודש הן, וכל שיבקש להסירן ולהעבירן ממקום מקדשנו הריהו מועל בקודשים. כלום גם במקודש ביותר ייעשה כתצוגת כל חפץ ודבר שבחולין, לצורך תעמולה וכיוצא בזה?". הרושם ככלל היה שרשויות המדינה והעירייה נוהגות בקלות ראש באבני ההר מימי הבית השני.

בחזרה לאביב 1995: כבר בתחילה זכו העותרים להישג בלתי מבוטל, כשהשופט צבי טל ז"ל הוציא צו ביניים המקפיא את עבודות רשות העתיקות למרגלות ההר, והורה לה להשיב בתוך שלושים יום "מדוע לא תימנע משימוש באבני בניין בית המקדש, עזרותיו, חומותיו ומעלותיו במיזם שחזור ארמונות מוסלמיים מתקופת בית אומיה, מיזם אשר המשיבה החלה בביצועו סמוך לחומה הדרומית של הר הבית".

כך או אחרת, ושלא במפתיע, בסופו של דבר דחה בג"ץ את העתירה: "נחה דעתנו", כתבו השופטים אהרון ברק, דליה דורנר ושלמה לוין בפסק דין קצרצר שניתן באמצע קיץ 1995, "כי לאור התשובה אין עילה להתערבותנו. המחלוקת בין הצדדים היא צרה, ועניינה החלטת המשיבים להעביר אבני חומת הר הבית המצויות בארמון אומיי אחד לארמון אומיי אחר, וזאת כדי לאפשר חשיפת הרחוב ההרודיאני. איננו סבורים כי יש מקום להתערבותנו בהחלטה זו. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים, כי אין ולא הייתה כל כוונה לקחת מאבני המפולת השרועים בשטח ולשחזר בהם חלקים בארמון המוסלמי".

מי שהעלה בחודשים האחרונים מחדש את העתירה המדוברת – כמעט עתיקה בפני עצמה – זו "עמותת שומרי הכותל", המוחה על הצבת אבן מאבני הכותל המערבי בתערוכה בנתב"ג בחודשים האחרונים. לדבריה, מעבר להיבט ההלכתי שגם הפעם נטען שלא הוקנתה לו משמעות בידי מוסדות המדינה, הרי ששימוש באבני ההר מנוגד לחוק יסוד ירושלים בירת ישראל, הקובע בסעיף 3 ש"המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע... ברגשות בני הדתות כלפי אותם המקומות". הם גם אמרו כי זו עבירה על חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז־1967, המטיל עונשים פליליים כבדים על כל "הפוגע במקום קדוש בכל דרך". העמותה ציינה בהקשר הזה גם את חוק העתיקות, המחייב אישור של ועדת שרים מיוחדת בטרם שימוש בעתיקה שנלקחה מאתר המשמש לצורך דתי.

אם להודות על האמת, אבני הר הבית ההרודיאניות אכן מפוזרות כיום במקומות שונים ומשונים, ולעיתים נדמה שמדינת ישראל פשוט מחלקת אותן בין מוסדותיה ומשתמשת בהן לצרכיה כאמצעי להענקת מעמד ויוקרה. כך מצויות כיום אבנים מהר הבית, מהסוג ההרודיאני המוכר והכבד, בחצר בית הנשיא, בקריה בתל־אביב ובתערוכה בנתב"ג ליד הדיוטי פרי. האבן מההר הועברה לנתב"ג בחודשים האחרונים אחרי ששהתה שנים ברחבת הכנסת. אבן נוספת מצויה במחסני רשות העתיקות ונלקחת משם לתצוגות שונות. אגב, עוד בעת בניית בית הנשיא בשנת 1969 הובאה אבן מהר הבית לחצר בית הנשיא, אולם אז הורה הנשיא זלמן שז"ר להחזירה והסביר שלא ידע כלל מקיומה שם עד שהדבר נודע לו מהתקשורת. אבן אחרת מהר הבית, שניצבה במקורה בראש הפינה הדרום־מערבית שלו, נושאת עליה את הכיתוב "בית התקיעה להכ...", והושלכה ממנו בידי הרומאים בעת החורבן. היא מוצבת כיום משום מה במוזיאון ישראל – ולא באתרה.

המחאה המתעוררת בעניין מצד גורמים יהודיים דתיים מובנת וראויה. ההתנהלות הישראלית בקשר לאבני הר הבית רחוקה מלהיות תקינה. אי אפשר לקבל מציאות שבה אבני ההר נתפסות כרכוש של מאן דהוא, גם לא של גורם ממסדי. ובכל זאת, יש ביחס הרבני היוצא מגדרו בעניין משהו מעוות ולא מידתי. מועצת הרבנות הראשית, רב הכותל ומי לא פרסמו פניות נרגשות ומחאות מתוקשרות בחודשים האחרונים בנושא אבני הכותל המפוזרות בתצוגות ברחבי הארץ. אולם מנגד צריך לומר שבניגוד לשיבוץ אבני ההר בארמון מוסלמי עתיק מסיבות של תקינות פוליטית ובאופן שמנציח את החורבן, הצבת האבנים המדוברות כעת במוקדי ההוויה הישראלית באה ככלות הכול מתוך רצון להתפאר בהן, ומסיבות נכונות בעיקרן.

מהותית מכך, קשה להתעלם מהיעדר ההלימה בין המחאות הרמות הללו לבין קול הענות הרבנית החלושה שהתעוררה לנוכח השלכת תכולת 400 משאיות עפר מדרום ההר בידי הווקף למזבלות בשנת 1999 למשל, או לשתיקה ביחס להמשך ביזוי קורות עץ עתיקות – חלקן כנראה מימי המקדש – המושלכות גם ברגע זה במתחם שער הרחמים. שם קול הרבנים משום מה איננו נשמע כלל. יש לזכור כי במקרה הזה מדובר במחללי הקודש ממש - לא ב"חילול" בדמות הצבת אבני ההר לראווה בשערי הכניסה למדינה, אלא במחיקת העבר היהודי. התחושה היא שכאשר זהות מחללי הקודש מוסלמית, כשלא מדובר בדמויות ציוניות־דתיות ממשרד המורשת שאפשר לחבוט בהן בקלות – הממסד הרבני נאלם דום.