"הם היו רוצים שנמשיך": הקצינים שהמשיכו במילואים אחרי נפילת בניהם

לפני כשבועיים קיבלה סא"ל (במיל') חגית אלון שיחת טלפון מפתיעה מראש אכ"א, אלוף דדו בר־כליפא. "הוא שאל אם אני יודעת למה אנחנו משוחחים", אומרת חגית, ראש ארגון המרחב והתשתית בפיקוד הצפון. "הנחתי שזה קשור לזה שהוא ראש אכ"א ואני אימא שכולה. ואז הוא סיפר לי שנבחרתי להשיא את משואת צה"ל בערב יום העצמאות. הופתעתי ממש כי לא ידעתי כלום, בעיקר בכיתי ואמרתי תודה. בכיתי על הכול, על הרגשות המעורבים שיש בזה, כי לצד השמחה יש המון יגון על האובדן של אמיתי. אלה הם החיים במדינת ישראל – מורכבים בגלל מבקשי רעתנו. בעיניי זה מסמל את יום הזיכרון ויום העצמאות, התפר בין המציאות הקשה שאנחנו חיים בה לזה שצריך להרים את הראש ולומר 'אין לי ארץ אחרת, זו המדינה שלנו'. זה מה שעבר לי בראש באותו רגע".

בדברי ההסבר לבחירה בחגית נאמר כי היא "פרצה את הדרך לנשים בתפקידים לוגיסטיים ביחידות השדה בצה"ל. בשבעה באוקטובר התייצבה חגית לשירות מילואים פעיל ורצוף".

חגית שכלה את בנה הבכור אמיתי, אז טירון בסיירת גולני, מפגיעת כטב"ם של חיזבאללה בבסיס האימונים של החטיבה, ב־13 באוקטובר 2024. מכיוון שהיא ומשפחתה פונו מביתם שברמות־נפתלי, הם ישבו שבעה בבית ששכרו במשמר־הירדן וגם ההלוויה התקיימה במתכונת מצומצמת. למרות זאת, היא המשיכה בשירות מילואים עד היום. "בפועלה, חגית מסמלת דוגמה ומופת לתרומה לחברה הישראלית וכיום ממונה על ארגון המרחב והתשתית במרחב פיקוד הצפון", ממשיכים דברי ההסבר לפרט. "במקביל עוסקת בעידוד הגיוס לצה"ל בקרב בני נוער במסגרת פעילות האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון".

חגית, נשואה ואם לשלושה, גדלה במשפחה ברוכת ילדים בקריית־שמונה. היא שירתה בקבע במשך כמעט שלושה עשורים, כקצינת לוגיסטיקה ביחידות הקרביות של פיקוד הצפון. "בשבעה באוקטובר קצין הלוגיסטיקה של פיקוד הצפון אמר לי לבוא דחוף. התייצבתי כבר ב־7:30 והתחלנו לעבוד. לקח לי כמה שניות להתאפס ולהבין שזה אירוע בסדר גודל אחר. לא שואלים שאלות – עולים על מדים, קמים ונוסעים. המשכתי לעשות מילואים עם הרבה תעצומות נפש, גם אחרי שאמיתי נפל, כי זה מה שהוא היה רוצה. הוא הכיר אימא חזקה, שמחה ואופטימית. בזכות איציק בעלי ובכוחות משותפים אנחנו מצליחים לעמוד על הרגליים, להנציח את הטוב של אמיתי, כמו שהוא היה וכמו שגידלנו אותו".

היו רגעים של התלבטות אם להמשיך במילואים?
"מעולם לא. כשאני מקבלת החלטה, עם כל הקושי ורגעי השבר – ויש כאלה – נושכים שפתיים ולא מתחרטים. לפני האסון התחלתי פרויקט של ארגון המרחב בפיקוד הצפון, תכנון התשתיות לגדילה בסדר הכוחות במרחב. הייתי עמוק בתוך זה, ולא הייתה דילמה. החברים ביחידה התחשבו בי, ואם הייתי קמה והולכת הם היו מסתדרים, אבל לא עוזבים דברים באמצע. זה לא היה אפילו במחשבה. כל בוקר אני אוספת כוחות וממשיכה, עושה את זה מכל הלב כי הלוחמים הם הילדים שלי. אני חושבת שבחרתי נכון".

יש הבדל בין המילואים היום לשירות שעשית לפני המלחמה?
"חדוות העשייה תמיד קיימת. אני לא מבולבלת. תמיד ידעתי מה חשוב – החייל בקצה. עכשיו זה עם יותר עוצמה רגשית".

עם פינוי תושבי הצפון עברה משפחת אלון למלון בטבריה שהוקצה למפונים מהסביבה. "גרנו שם תקופה קצרה, אבל לקראת הגיוס של אמיתי החלטנו יחד עם משפחה נוספת לעבור לבית שכור במשמר־הירדן כדי שאוכל לקבל אותו כשיחזור מהצבא, לגהץ לו את המדים ולהכין לו שניצלים כמו שהוא אוהב. רוב שנותיו הוא גדל כשאימא בצבא, ביחידות קרביות, והיה מחובר לצה"ל עוד מהבטן. הרבה שבתות עשינו בבסיסים, ואבא שלו גידל אותו רוב הזמן – גידל לתפארת.

"אמיתי היה ילד של אהבה ענקית, נתינה, שמחה וחיבוק", מתארת חגית. "תמיד ראה את האחר ואת הטוב שבו. בחור נעים הליכות, תמיד דאג לאחרים, במיוחד לאלה שבשוליים, כי הוא עצמו היה במרכז העניינים. הוא השאיר אחריו הרבה חברים – צוות מהסיירת וחברים מהתיכון. בעיניי מה שהכי מסמל אותו זאת הנתינה. המשפט המזוהה איתו מהסיירת היה 'סמוך עליי, אני דואג לך'. כך הוא היה תמיד, עם כולם. כשהלך לבית הספר הייתי מכינה לו עוד קצת כריכים, בשביל מי שאין לו.

"גם בצבא, הוא היה אומר לחברים שלו שהוא ידאג להם ואז מתקשר אליי. זה לא היה רק אישי, לחבר מסוים, אלא לכל הצוות – שיפצורים וציוד לכולם. פעם הם נשארו בחג בהפתעה. הוא אמר לי 'אני צריך שתפנקי אותנו עם אוכל', אז הכנתי ושלחתי עם אבא שלו אוכל לכל הצוות. הוא היה אומר 'אם לא כולם מקבלים, אף אחד לא יקבל'. כשנסעתי לבקר אותו ברמת הגולן בהפתעה, התלבטתי עם בעלי אם להביא לו אוכל. הסתכלנו זה על זה והבנו שאין לנו זמן להביא לכל הצוות, אז לא הבאנו גם לו כי הוא לא היה מסכים לקבל את זה. הוא היה לוחם איכותי, והיה הכי מאושר בעולם כשהתקבל לסיירת גולני".

טרם חלפה שנה מנפילתו של אמיתי, וההנצחה עדיין מורכבת לחגית. "אנחנו פועלים במינון המתאים, ויש לנו משפחה גדולה ששותפה איתנו, וגם הצוות מהסיירת תמיד איתנו, והרוח שלהם חשובה לי. המושב שלנו יזם פרויקט הנצחה, ויש פרויקט נוסף שבו אנחנו מאמצים נוער בסיכון במעון גילעם, שנותן הזדמנות אחרונה לחיים נורמליים. נבחרנו עם שלוש משפחות שכולות נוספו, לאמץ שכבת גיל של 12 נערים בסיכון. אנחנו עושים איתם פעילויות, מארחים אותם בשבתות, נוסעים אליהם. זו הנצחה חשובה. אמיתי תמיד ראה את האחר. אני מקווה לעזור להם להשתלב בחברה, להסתכל עליהם כמו על כולם ולא כשונים, לתת להם הזדמנות שווה", אומרת חגית.

כאשר היא תעלה את המשואה בהר הרצל, אומרת חגית, "אקדיש את האור שלה ללוחמים, למשפחה שלי, למשפחות השכולות ולמשפחות אנשי הקבע והמילואים. האור של המשואה ימשיך להאיר את הדרך לאלה שקשה להם, לאלה שמתגעגעים, לאלה שנושאים בנטל ולאלה שנלחמים עכשיו, לאלה ששומרים על הגבולות, לאלה שבאמת אוהבים את הארץ הזו – למענם ולמען אמיתי, שנפל למען המולדת".

כתב מאמרים בפילבוקס

עֹמר גאלדור, אדריכל במקצועו, נתקל לפני כמה שנים בפרסומת להעלאת מודעות לסרטן האשכים והחליט לבדוק את עצמו. הוא קיבל תשובה חיובית, וכמה ימים לאחר מכן כבר נכנס לחדר הניתוח. כמי שהחלים מסרטן הוא קיבל פטור אוטומטי מהמשך שירות המילואים שלו בגדוד הסיוע המנהלתי של חטיבת גולני. אך מבחינתו זו כלל לא הייתה שאלה, והוא חזר במהרה למילואים.

"הוא לא ראה בזה משהו יוצא דופן", אומר אביו אורן. "יש מילואים לעשות, ואם אתה מאמין בזה – פשוט תעשה. אני תמיד אומר לאנשים שלי: אם אתה במילואים אז אתה בריא. ברור שאם אתה לא בריא אז עדיף שלא תהיה במילואים, אבל יכול להיות שאם אתה מחליט להתנדב ולתרום לחברה, הקב"ה דואג לך. אם אתה ממשיך לקחת את הילדים לגן כל בוקר, תמשיך גם ללבוש מדים וללכת למילואים. לא ראינו בזה משהו מיוחד".

ב־19 בנובמבר 2024 נהרג רס"ל עמר גאלדור, בן 30, מפגיעת כטב"ם נפץ בדרום לבנון. הוא הניח אישה, שני ילדים קטנים, הורים ושלושה אחים.
למרות האובדן הכבד, אביו אורן, סא"ל במיל' שמשרת כקצין הנדסה באוגדה הדרומית כבר שנים ארוכות, החליט להמשיך ולעשות מילואים בדיוק מאותן סיבות שגרמו לבנו עמר לחזור לשרת. "החיבוק שאני מקבל מהיחידה הוא מדהים, מהחיילים ועד המפקדים. בסוף, כל עשייה מוציאה אותך מהעצב. אתה עסוק בזה ולא בעצב. לכן בהפוך על הפוך, אשתי, שלא אהבה שאני עושה שירות מילואים הרבה שנים אחרי הפטור, דווקא מעודדת אותי עכשיו ללכת.

"מבחינת היחידה נכנסנו ברגל ימין למלחמה", הוא מוסיף. "היינו מוכנים ברמה הגבוהה ביותר מכל האוגדות. לאורך השנים בניתי מערך ייחודי שאין כמותו באוגדות אחרות או ביחידות מקבילות בצבא. המאמץ הסיזיפי הזה כלל מילואים ארוכים, ליווי יחידות, אימונים ובניית תוכניות מבצעיות, בעיקר בצפון. במקביל, עד האסון שלנו, שירַתּי כמפקד כיתת הכוננות בנווה־צוף במשך עשרים שנה. הגענו מוכנים מאוד לשבעה באוקטובר".

בשירותו הסדיר שובץ אורן בגדוד הנדסה, ולאחר מכן המשיך בתפקידי מילואים כראש מטה בחטיבת השריון 600, עד שזו פורקה. "חשבתי שזו הזדמנות לפשוט מדים ולמצוא מקום אחר להתנדב בו, אבל לא מצאתי מקום משמעותי עם תכלית חשובה, אז חזרתי למילואים והוצבתי בתפקיד שלא התכוונתי לקחת, והמחויבות לאנשים השאירה אותי. אני עושה מה שאני מאמין בו, ואת המילואים אני עושה בשביל עצמי. הדיבורים על ציונות חשובים, אבל אני לא אוהב את הפאתוס הזה. התפקיד שלי במילואים כולל המון תסכול לאורך השנים. אתה מרגיש שאתה נלחם במערכת כדי להביא את הצד ההנדסי לשדה הקרב בתרגיל, צריך לשכנע אנשים. בסוף הסתכלתי מעבר לכתף של המפקד שלא רצה לשתף פעולה והבנתי - הוא לא מעניין אותי, עם ישראל מעניין אותי".

אלמנתו של עמר, עדי, איבדה לפני 15 את אביה ירון גיספן, בפיגוע טרור בפאתי היישוב עלי. "מיד לאחר האסון היא ביקשה שנעבור לגור לידה בירושלים. מבחינתי זה היה הדבר הכי משמעותי. לעבור דירה סתם זה בסדר, אבל לעזוב יישוב שחיינו בו 34 שנים, עם כל המשמעויות של קהילה, חיבור לאנשים, נוף ילדותנו, בית גדול שמותאם לנכדים, עם גינה וחדרי משחק – זה היה מחיר כבד, אבל היה לנו ברור שאנחנו עוברים. בתוך חודש מצאתי דירה, פחות מ־80 מ"ר, כדי להיות לידה.

"עשינו שינוי דרמטי בחיים", מזכיר אורן גם את העסק המשפחתי לניקוז גגות, "אורנים מרזבים", שהוקם בנווה־צוף וצבר מוניטין באזור, ועכשיו הם מנסים להעביר אותו לירושלים. "זה קושי כלכלי משמעותי, בנוסף לכאב הרגשי והנפשי. עברנו בנפש חפצה, כי אנחנו רואים רק את הנכדים. אנחנו סביב הילדים כל הזמן. בבוקר אשתי מוציאה אותם לגנים, בערב אני לוקח אותם. יש לנו קבוצת ווטסאפ בשם 'נשארנו מאחור', שבה שלושתנו מתאמים משימות. החיים התהפכו לגמרי. אני אופטימי, אבל זה קשה מאוד. ימים יגידו".

עמר גדל בנווה־צוף, למד בטלמון, המשיך לישיבה התיכונית בנווה, ואז למד בישיבות ברמת־השרון ובעתניאל. "הוא מצא את עצמו בעתניאל. היה איש ספר, כתב המון. הוא היה יכול לשבת בפילבוקס בצבא ולכתוב מאמר או סיפור אוונגרדי. רק אחרי מותו גיליתי את היקף הכתיבה שלו", אומר האב.
לאחר הצבא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל, והצטיין בתחום. "אחד המרצים לקח אותו לעבוד אצלו כבר במהלך הלימודים. הוא הגיש תוכניות לבנייה בבאר־שבע ובדימונה, כולל קומפלקס של שני בתי כנסת ומקווה בבאר־שבע. ראש העיר רוביק דנילוביץ' מתכנן לקרוא אותו על שמו".

במשך שלוש שנים עבד עמר במשרד בתל־אביב, שאליו נסע מדי יום מירושלים, אך בחודש אוגוסט החליט להיות יותר זמן עם הילדים ועבר למשרד אדריכלים בבירה. "הוא הספיק לעבוד שם עשרה ימים בלבד, בגלל המילואים", אומר אורן. "ביחידת המילואים הוא היה יצירתי ודומיננטי, הקים צוות רחפנים, השיג רחפנים וארגן אימונים ותרגילים. פעם התקשר אליי ואמר 'אבא, אני רוצה לעשות השתלמות חבלה לחבר'ה'. אמרתי לו שהצבא לא ישתף איתו פעולה, אבל הוא התעקש, השיג אמצעים ועשה זאת".

לדבריו, עמר לא היה הטיפוס של לוחם עז נפש. "הוא היה 'עדינו העצני'. אנחנו לא טיפוסים מיליטריסטיים במשפחה, לא אנשי וואסח. הצבא הוא 'רע הכרחי' מבחינתנו ואנחנו עושים כי צריך, ולכן צה"ל עבורנו הוא לא מקום להגשמה אישית אלא מקום של בדיעבד. אתה נמצא בו כי אין ברירה, כי צריך להחזיק נשק. כמפקד כיתת הכוננות השגתי לכולם כוונות מיוחדות לנשק, אבל אני נשארתי עם כוונות הברזל המקוריות. אשתי תמיד אומרת שההגשמה היא להיות באזרחות הכי טוב שאפשר: תהיה אדם שפיו וליבו שווים, אל תעשוק לקוחות, תן פתרונות לאנשים, תהיה אדם טוב ותגדל משפחה. זו התכלית. אנשים מתבלבלים, במיוחד בציבור שלנו". אכן, בתמונה של עמר רואים חייל במדי ב' רגילים ולא טקטיים, רובה אם־16 סטנדרטי ובלי שדרוגים, וסט פשוט. הוא היה יכול לדאוג לעצמו לתוספות וליצור מדים ואמצעים טובים יותר, "אבל הוא היה תכליתי".

"זאת הסיבה שההנצחה שלו לא תהיה באמצעות תמונות במדים. הוא היה קודם כול אבא, איש משפחה, אדריכל, ורק בסוף חייל מילואים כי הוא התנדב. הוא היה יכול לעשות דברים טובים אחרים לעם ישראל. יש הרבה אנשים שנתנו כתף מאז שבעה באוקטובר בלי מדים – קטפו עגבניות לחקלאים שנותרו בלי פועלים, אספו גזר בשדות העוטף. זה לא באותה עוצמה, אבל זה חשוב. לא רק הצבא ינצח כאן. חברה טובה ובריאה, עם ערבות הדדית וסולידריות – היא זו שתנצח.

"בחלקה א'18 בהר הרצל, שבה קבורים נופלי המלחמה, יש שלטים גדולים ודגלים מהצבא. אצלנו אין תמונה שלו עם מדים, כומתה או ספרים של היחידה. יש תמונות של עמר כאיש משפחה. הוא לא היה רק חייל. לעמר הייתה מודעות גבוהה למרחב הציבורי. הוא היה חבר בעמותת 'ברחובות שלנו', שפעלה לשיפור המרחב הציבורי לטובת הולכי רגל, כולל מעברי חציה ומאבקים כמו נגד 'כביש הברך', שהיה אמור לחצות את פארק המסילה בירושלים. הוא הגיש תוכנית חלופית שתצמצם את הפגיעה במרחב הציבורי ותשמור על מטרות הכביש. התוכנית נבדקת כעת בעיריית ירושלים. זה היה בנפשו. אנחנו לא רוצים להנציח אותו במונומנטים כמו מעיין או ספר תורה, אלא בעשייה. אנחנו רוצים למנף את הסיפור של המרחב הציבורי, בשיתוף עם משרד האדריכלים הירושלמי שהוא התחיל לעבוד בו, ולהקים עמותה בנושא. בנוסף אנו מתכננים להקים קרן מלגות לסטודנטים ממשפחות מעוטות יכולת. זו לא הנצחה, זו עשייה".

צריך? הולכים

דקר סיבוני נולד שנתיים אחרי שצוללת חיל הים הישראלי טבעה וכל חייליה נספו, והוריו החליטו לקרוא לו על שמה כהנצחה וכבוד לנופלים. יותר מחמישה עשורים אחר כך הוא נדרש לעסוק בהנצחת בנו, סמ"ר נאור ז"ל, שנפל ב־7 באוקטובר 2023 בקרב הקשה במחנה נחל־עוז.

"יש לנו סרטון של נאור צוחק במיגונית ב־7 באוקטובר בשעה 6:29. לאחר מכן הוא רץ למגורים לעלות על ציוד לחימה, ומכיוון שהוא היה קלע, נתנו לו משימה להגן על הצד הצפון־מערבי של המחנה", מספר האב על הלחימה של בנו וחבריו לגדוד 13 של גולני. כשנאור הגיע לזירה הוא ראה עשרות מחבלים חמושים היטב מצידה השני של חומת הבטון שהקיפה את המחנה. הוא ירד במהירות מהעמדה, דיווח לחבריו והם החלו לנהל קרב הגנה. כשהמחבלים התקרבו למיגוניות בתוך המחנה, נאור יצא החוצה כדי למנוע מהם להתקרב ופתח באש. הוא חיסל שישה מחבלים, אך נפגע קשות בראשו. חבריו ניסו לטפל בו בתוך המיגונית תוך שרימונים נזרקים פנימה, אך לאחר שלוש שעות הוא מת מפצעיו. "אחרי השבעה, שהתחילה ב־11 באוקטובר, החברים סיפרו לנו על אומץ ליבו", אומר דקר. "עם כל הכאב, יש לנו תחושת גאווה גדולה. הוא פעל כפי שחונך וזה נותן לנו כוחות".

דקר הוא רס"ן במילואים, סגן מפקד גדוד 8416 של פיקוד העורף, שעוד לפני המלחמה הוא שירת בו כ־150 ימי מילואים בשנה. מאז שקם מהשבעה על בנו הוא נמצא בשירות כמעט ברציפות, כולל תעסוקות מבצעיות בגזרות שונות, ומתאר זאת כ"מרפא הכי טוב שיש".

יש לך הרבה סיבות שלא לעשות מילואים היום. למה בעצם אתה ממשיך?
"אין לי סיבות לא לעשות. המג"ד שלי איציק שוחח איתי ב־11 באוקטובר, כמה דקות לפני שהגיעו אליי קציני הנפגעים עם ההודעה הסופית על בני, ואמר לי 'נאור נפל, ואתה חוזר אלינו'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל זה נתן לי עוצמה. זה הדבר הכי חשוב והכי נכון לעשות, זה מרפא אותי. לתרום ולשרת בצבא זו זכות וחובה, וזו התרופה הכי טובה בשבילי. אני מודה לפיקוד העורף שתמך בי כל הזמן ולמג"ד שלי, שהוא איתי כל הדרך. כשאומרים לי שהבן שלי נפל ואני לא צריך לעשות מילואים, אני עונה שזו זכות – אני כאן כמה שצריך ואיפה שצריך. איציק שאל אותי אם אני רוצה להמשיך, נתן לי משימות, וזה חיזק אותי מאוד. לא להישאר בבית ולחשוב, אלא לפעול. זה מלווה אותי עד היום. מחוז הדרום של פיקוד העורף הוא משפחה שיקרה לליבי. הם תמכו בי מאוד ולכן הרגשתי מחויבות גדולה יותר לבוא".

אתה מרגיש הבדל בין המילואים שעשית לפני המלחמה למה שאתה עושה עכשיו?
"יש יותר מחויבות. יש אנשים ששוקעים, ואני מבין אותם ולא מותח ביקורת. אני לא חושב שזו הדרך של הבן שלי. המילואים נותנים לי הרבה כוחות, וזה מה שנאור היה רוצה. זו הצוואה שלו. הבן שלי נלחם למען המדינה – איך אני יכול לחשוב שלא לעשות? אני לוקח את המילואים בשתי ידיים. כל בוקר אני קם, מניח תפילין ואומר תודה על הזכות. עשיתי מילואים גם קודם, אבל נאור היה רוצה שאמשיך. הוא עצמו התאמץ כדי להגיע לגולני ודחה גיוס בשביל זה. המג"ד שלו תומר גרינברג ז"ל אמר לפני הכניסה לתמרון: 'באנו להקיז דם בשביל המדינה'. אם הבן שלי והמג"ד שלו הקריבו את עצמם, זה חלק קטן ממה שאפשר לתרום. גם הבת שלי במילואים ביחידה מסווגת כבר שנה וחצי, וזכתה באות הצטיינות. גם הבן שלי מגויס. כל המשפחה שם. כמה שצריך.

"פגשתי אבא של לוחם גולני שנלחם עם הבן שלי ונפל. האבא הזה עזב את מקום העבודה והוא עושה מילואים כבר ארבעה חודשים. הוא אמר לי 'איזה עוצמה אני מקבל מזה'. אני רואה את נאור לנגד עיניי כל הזמן – מה שהוא עשה, איך שהוא נלחם. בעשרים שנותיו הוא השאיר לנו מורשת, ואנחנו ממשיכים אותו. הוא ספג מאיתנו את הערכים והוציא אותם לפועל ב־7 באוקטובר".

מאז נפילתו בקרב, משפחת סיבוני עסוקה בהנצחת הבן נאור. "הקמנו מגרש כדורגל במושב שלנו גילת, עם צבעי החטיבה וכחול־צהוב של מכבי תל־אביב. ערכנו שם טקס מרשים וסיפרנו עליו. אשתי הלביאה עושה המון כדי להנציח אותו בכל בסיסי צה"ל. היא מעבירה סדנאות על הקושי שלנו ועל הצמיחה ממנו. פתחנו גמ"ח שמגייס תרומות בפסח ובראש השנה למשפחות מעוטות יכולת של חטיבת גולני.

"נאור תמיד חייך, היו לו עיניים מאירות, והוא הסתכל על חבריו בחיוך בכל משימה ובכל מצב. הוא וחבריו חירפו את נפשם למען המדינה. הם ידעו שמי שיצא להילחם לא בטוח יחזור, אך הגנת המדינה עמדה לנגד עיניהם. הם היו גיבורי־על. בפיקוד העורף כבר שמעו את הסיפור של נאור והזמינו את אשתי להרצות בפני חיילים. היומן שלה מלא. יש לי גאווה גדולה. אני רואה כמעט כל יום חיילי גולני בדרום, אני בקשר איתם ומסייע במה שצריך. יש הרבה כמוני – כשרואים מה המדינה והצבא צריכים, ומתייצבים. צריך? הולכים. אני שם את הסיפור של הבן שלי לנגד עיניי, וכשמילואימניקים שואלים אותי איך אני ממשיך אחרי מה שקרה, אני עונה שזו מלחמה, צריך ליישר קו ולתת כתף".