יום עצמאות שני למלחמה. בשנה שעברה כתבתי כאן טור הערצה נרגש ונמרץ, שהוקדש כולו ל"דור הטיקטוק", לצעירים הגיבורים שהחזיקו את המדינה הזו על כתפיהם בחודשי המלחמה הראשונים. לצעירים ולצעירות הללו, שנחשפו, ועדיין נחשפים, במלוא גדולתם. זה היה טור מלא תנופה, טור מעריץ ומלא אהבה, ומלא תקווה. והאהבה הזו עדיין כאן. וההערצה הזו עדיין כאן. אבל שנה שלמה חלפה. והמלחמה לא תמה. ועזה מרוסקת לאבק. ולוחמי החמאס לא נכנעים, רשת המנהרות שלהם עודנה פעילה. ועשרות החטופים שלנו עדיין נתונים בידיהם. ולאט לאט, בזהירות, השלטים והמודעות של "ביחד ננצח" נעלמים מחיינו. פעם הם היו בכל פינה. היום כבר אין ממש יחד. ואין ממש ניצחון. שנה ושמונה חודשים חלפו, וזה מצבנו. אני כותב את זה בכאב, לא בהתרסה. כמה זמן מסוגלת אומה לשאת מלחמה ארורה כל כך. שבעים ושבע שנים חלפו, וזה מצבנו. ביום העצמאות שעבר עוד הרגשתי איזו אופטימיות זהירה. איזו תקווה שבקצה המנהרה האיומה הזו מסתתר לו איזה אור עלום. היום אני כואב ועצוב ומותש.

אני מנסה להביט אל האופק. להישיר מבט צלול אל העתיד. יש לי חיים מלאים כאן, במקום הזה, על האדמה הזו, יש לי משפחה ובת זוג וילדים וחברים, ולילדים שלנו יש כאן בתי ספר וגנים וחוגים, ובחופשים אנחנו נוסעים לצפון או למדבר או לירושלים היפה, ומטיילים, אני אוהב את החיים כאן, גם כשהם כואבים, ואני לא מתלונן. אבל אני מנסה להביט אל האופק, אל החיים שהילדים שלי נכנסים אליהם. איזה חיים אני מעניק להם. באיזו מין מדינה הם אמורים לחיות, ולשמוח, ולאהוב, ולגדל ילדים. לאן כל זה הולך. מה תוכניות המתאר של המדינה הזאת. מה צופן כאן העתיד.

מה יהיה עם החרדים, נניח. לאן זה הולך. מגזר שלם, ענקי, של אנשים שלא מחוברים למדינה הזאת, הם לא מתגייסים, ולא עובדים, ולא משלמים מיסים, ולא מוציאים קבלות. כל הסקרים של כל התחזיות מנבאים לנו קטסטרופה כלכלית חברתית. סבבה יש חברות הייטק שעושות אקזיטים. יופי, מעולה. אבל בשביל כלכלה צומחת ובריאה אנשים צריכים לעבוד. הם צריכים להכניס כסף לקופת המדינה. ולא לשאוב כסף חלילה. בעוד כמה עשרות שנים אחינו החרדים יהיו שליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ. ואז חמישים אחוז. לאן זה הולך. ומה עם האוכלוסייה הערבית. גם שם, רוב הנשים לא עובדות. גם שם, מדובר בחברה שמנוכרת למדינת ישראל. לא משרתת. לא תורמת. ובינתיים הפשע משתולל ברחובות. כנופיות אלימות משליטות סדר וחוק. האם מישהו מטפל בהן. האם מישהו בכלל עסוק בפצצות המתקתקות האלה שאליהן אנחנו שועטים. ומה באשר לצפיפות האוכלוסין. האוכלוסייה כאן גדלה בקצב מסחרר. הגרפים לא משקרים. זה לא רק חרדים. אפילו לסמלי החילונות הליברלית, ליאור שליין ומרב מיכאלי יש שלושה ילדים. איך נראה העתיד בארץ צפופה כל כך. מה יהיה עם הפקקים. איך ייראו חופי הים ושמורות הטבע בעתיד. איפה יטיילו הילדים שלנו בטיול השנתי. איך נוכל לנשום בארץ כל כך דחוסה ומצומצמת. איך יראו כאן החיים.

והסכסוך הזה. מה יהיה איתו, אבינו שבשמיים. אני בכלל לא מדבר על המלחמה האיומה. אני מדבר על העתיד. על העתיד הרחוק רחוק. בשומרון ובהרי חברון היישובים היהודיים והפלסטיניים מעורבבים ומעורבים. עזה נחרבה. איך ייחתם כאן הסכם שלום. איך נפריד את שני העמים. איך נוכל לחיות כאן בחירות, בשלווה, בארץ המדממת הזאת. איך נגאל את הפלסטינים מחייהם האומללים. גם להם מגיעה חירות. האם לנצח נחיה על חרבנו, פצועים ומדממים. האם לנצח נחיה בארץ שטופת שנאה ומלחמה. האם לנצח נשלח את בנינו ובנותינו לקרבות איומים. לאן זה הולך. שבעים ושבע שנים חלפו. מה יהיה עם כל הזעם הזה שיש כאן באוויר.

ועוד לא דיברתי על החיבור הנורא והמושחת בין דת למדינה. על הקרע המשפטי־חברתי שכל כולו נגזרת של אומה שחיה ללא חוקה. ללא ערכים משותפים. ללא דרך ברורה. אנחנו זורמים. ובינתיים הלך לנו סבבה. ואז באה המלחמה. והאמת נחשפה. הזרימה הזאת היא אסטרטגיה לא טובה.

אני לא ממורמר ולא מתבכיין. אני יודע שזה יום חגה של מדינת היהודים. אני שמח בארץ הזו, וגאה במדינה הזאת, באזרחיה, בתושביה הטובים. אני שמח לגדל כאן את הילדים שלי. אני שמח לצרף אותם לאומה המשפחתית והטובה הזו. אין לי ארץ אחרת, וגם אם הייתה לי, הייתי בוחר בארץ הזו. אבל המהלומה שחטפנו בשבעה באוקטובר עלולה להיות פרומו למהלומות נוספות שאנחנו מבשלים לעצמנו כבר עכשיו. אם לא נתעורר ונפתור את בעיית החרדים – הילדים שלנו יתמוטטו כלכלית. אם לא נשכיל להיערך לוגיסטית ותחבורתית לארץ צפופה וסואנת – נמצא את עצמנו חיים בתוך פקקים, אפילו יותר מעכשיו. אם לא נחשוב על אופק מדיני־ביטחוני, המלחמה הבאה היא עניין של זמן.

זו הבקשה הפשוטה שעולה בי בפתח יום חגה של מדינת ישראל. שנפסיק לחשוב ש"יהיה בסדר". שנפסיק להדחיק ולזרום. זאת התפילה שלי. שיקום כאן מנהיג חדש, וחזק, וטוב. שיפסיק לשסות אותנו בעצמנו. שיוביל את החברה שלנו באומץ, שיתמודד עם כל הסוגיות הבוערות שאנחנו כל כך אוהבים להדחיק. בלי שנישיר מבט אל הצרות שאנחנו מבשלים עכשיו על אש קטנה – לא נוכל לחגוג את תפארתה של ישראל בימי העצמאות הבאים.