מלחמות ישראל הולידו בעבר שלל תביעות דיבה. כמה דוגמאות: לפני 25 שנים הגישו שמונה מיוצאי חטיבת אלכסנדרוני בתש"ח תביעת לשון הרע נגד היסטוריון חיפני שהאשים אותם בטבח של ערביי טנטורה. ב־2005 תבע ראש אמ"ן לשעבר את ראש המוסד לשעבר בעקבות אמירה שנגעה להפעלת סוכן (כפול?) במלחמת יום הכיפורים. וכמובן, התביעה המפורסמת של אריאל שרון נגד עוזי בנזימן מהארץ והשבועון האמריקני טיים בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. השבוע הגיע תורה של המלחמה בעזה 2023: ראש השב"כ לשעבר רונן בר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
כתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז־לוד תופס 134 עמודים. הוא לא היה בא לעולם אלמלא להט מערכת הבחירות, שגרם לנתניהו להאשים לאחרונה את בר ב"פשעים", לא רק ב"מחדלים". על המחדלים הרי אין כמעט ויכוח בין שני הצדדים, אבל פשעים הם כבר משהו אחר, זדוני לכאורה, בוגדני. בר התקשה להבליג על כך, והגיש את התביעה. הוא מתלונן שראש הממשלה מייחס לו "בחירה מודעת שלא להתריע בפניו ולא לנקוט צעדים להצלת חיים". ובמילים אחרות: "הנתבע הציג את התובע כמי שידע (מראש על מתקפת חמאס; ח"ס), הבין והחליט להימנע מפעולה".
בריאיון נדיר לגלי צה"ל טען שלשום נתניהו שעד לפני שלוש שנים ראשי מערכת הביטחון תמרנו אותו. הם אמרו לו שחמאס מורתע, ובתמימותו האמין להם. בר לא רק כופר בכך, אלא טוען באריכות ל"היפוך יוצרות": הוא דרש כל הזמן לתקוף, ואילו נתניהו היה אבי המדיניות של "שקט בכל מחיר". לדבריו, ראש הממשלה "היה שרוי בתרדמה במשך חודשים ארוכים, וסירב להתעורר חרף צופרי האזעקה שהתובע השמיע באוזניו ללא הרף". זאת ועוד: "דירקטיבת השקט שהכתיב הנתבע, וצמצום חופש הפעולה של גופי הביטחון ברצועת עזה, נטלו מגופי הביטחון את הרכיב המרכזי בסיכול טרור – התקפה".
הכי מעניין
על פני הדברים, אין סימטריה משפטית בין שני הצדדים. נתניהו נהנה מחסינות על אמירות הנעשות במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת. אבל פרקליטי התובע טוענים שהאשמתו של בר ב"פשעים" באה לעולם מתוך אינטרס אישי בלבד ולצורכי תעמולה. אם בית המשפט יאמץ את הטיעון הזה, ולא תושג פשרה בשלב המקדמי של האירוע, אולי כבר לא יהיה צורך בוועדת חקירה. אבל אם הוועדה תוקם עוד הסתיו, כפי שגוש השינוי מתחייב שוב ושוב, המשפט יתייתר כנראה. מעניין מה יעדיף נתניהו אחרי הבחירות.
עוד כתבות בנושא
