1. לשופטים מותר לתת המלצות לצדדים המגיעים להתדיין בפניהם. למעשה, לא רק שמותר להם להמליץ לצדדים כיצד לכלכל את צעדיהם, זו אף חובתם בנסיבות מסוימות. התמונה האידיאלית של בית משפט אדברסרי, בו השופט צופה מהצד בהליך שאותו מנהלים הצדדים באופן בלעדי, ותפקידו מתמצה במתן החלטות כאשר בין הצדדים מתגלעת מחלוקת, כבר מזמן איננו משקף את האופן שבו מתנהלים בתי משפט. שופט אחראי עוזר לצדדים לנהל את ענייניהם באופן שימקסם את טובתם ואת טובת המערכת. כך למשל, שופט אחראי שלשולחנו מגיעה תביעה שנראית חסרת סיכוי מבחינה משפטית חייב לשקף זאת לתובע כבר בקדם המשפט, בכדי לחסוך לו ולמערכת הליכים ארוכים, יקרים ומתישים שיפגעו בצד שכנגד, בו, וגם בציבור שמשאביו לא ינוצלו כיאות.
2. אתמול התפרסם פרוטוקול הדיון שנערך לפני כשלושה שבועות בבקשת ראש השב"כ דוד זיני להטיל סנקציות לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד בכירי השב"כ לשעבר שעתרו נגד מינויו וסירבו להיחשף. זיני טען שבעקבות החלטה קודמת שנתן בג"ץ היו חייבים הבכירים למסור לידיו את הרשימה, ואילו הם טענו שלא הוצא צו כזה, וממילא אין מקום להליך לפי פקודת הביזיון. במהלך הדיון ניסה ראש ההרכב, השופט עמית, לדבר על לב בא כוחו של זיני, עו"ד יעקב כרם, שיוותר על הדרישה לחשוף את העותרים. "דעתי האישית, טוב יעשה ראש השירות אם הוא ישקול שוב את עמדתו של חברי", אמר עמית לבא כוחו של זיני, כשהוא מכוון למשאלה שהביע השופט סולברג בדיון קודם שברוח של פיוס ואחווה זיני יוותר על הדרישה. עמית אף הוסיף: "לא בטוח שזה עושה לו טוב".
השופט יצחק עמית | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
3. הבעיה ב"עצה" שנתן עמית לבא כוחו של ראש השב"כ איננה בעצם האיתות לצד בדיון שעדיף לו לרדת מהעץ. אם ישנה סיבה משפטית שבעטיה מן הראוי שזיני לא יעמוד על הדרישה לקבל לידיו את הרשימה המלאה של שמות העותרים נגדו - זו אף היתה חובתו לשקף אותה לעורך הדין שייצג את זיני בדיון. אלא שלא זה היה מה שאמר השופט עמית לבא כוחו של זיני. "לא בטוח שזה עושה לו טוב", הוא לא טיעון משפטי בשום צורה. הוא טיעון מעולמות יחסי הציבור והפוליטיקה הארגונית, שני תחומי פעולה לא משפטיים בעליל, שאם נהיה עדינים כבודו גם איננו מצטיין בהם במיוחד. השאלה אם זיני צריך להתעקש על קבלת הרשימה או לא היא שאלה מעניינת, שהאזרח יצחק עמית בהחלט רשאי להביע את דעתו עליה בשיחת סלון עם חברים, או בסמול טוק עם קולגות בקפיטריה. בשבתו על כס המשפט תפקידו של עמית הוא לשפוט, ובמסגרת הזו הוא צריך להכריע אך ורק בשאלה אם זו זכותו של זיני לקבל את הרשימה או לא. השאלה האם ראוי שזיני יעשה שימוש בזכות הזו במידה שהיא קיימת או לא - איננה מעניינו של עמית.
הכי מעניין
4. אם העצה של עמית לבא כוחו של זיני היתה אירוע חד פעמי, ספק אם היה טעם להתייחס אליה. אכן, עותר הוא בעל דין בהליך משפטי, והשתתפות בהליך איננה חתימה על עצומה. לבעל דין יש זכויות וגם חובות, ומלבד במקרים של "פיקוח נפש" אין דבר כזה שזהות של בעל דין חסויה בפני הצד שכנגד. לזיני יש הזכות המלאה לקבל את רשימת העותרים נגד מינויו, ואם הוא יתעקש על כך קשה לראות איך בית המשפט העליון יוכל להתחמק מלתת לו את מבוקשו. ועם זאת, ספק אם יש טעם אמתי בהתעקשותו של ראש השב"כ לקבל לידיו את הרשימה. העניין הוא שאצל השופט עמית הטשטוש בין משפט ללא משפט איננו מעידה חד פעמית אלא נורמה עקבית. כבודו איננו נוהג להקפיד על הקו המפריד בין משפט לפובליציסטיקה, ובכסות של שימוש ב"שכל ישר" מעדיף מערכות שיקולים חוץ משפטיות על פני פסיקה בסטנדרטים משפטיים ברורים.
5. דוגמאות לגישה זו של עמית, ניתן למצוא למכביר, אך דומה שהקיצונית מכולם היתה בפסק הדין בו פסל בית המשפט העליון את התיקון לחוק יסוד השפיטה בנוגע לעילת הסבירות. הקביעה שלפיה לבית משפט ישנה סמכות לפסול תיקון לחוק יסוד היא דרמטית. במובנים רבים היא סותרת את כל מושכלות היסוד של המשפט החוקתי הישראלי ב- 28 השנים שקדמו לאותו פסק דין. על אף זאת בחר עמית להתייחס לשאלת מקור הסמכות לפסילת חוקי יסוד כמעט בקלות דעת במסגרת חוות דעתו. לאחר שפירט בקצרה את הצעות כמה מחבריו להרכב בנוגע למקור הסמכות, טען עמית כי למעשה כלל אין צורך להכריע בכך. כך או כך - סמכות יש. מדובר בקביעה כמעט בלתי נתפסת. ראשית משום שבעולם משפטי מתוקן מקור הסמכות גודר את גבולות הסמכות. אם מקור הסמכות הוא מגילת העצמאות כפי שטען השופט שטיין, אזי יש להראות התנגשות מול מגילת העצמאות כדי לצלוח את מחסום הפסילה. אם המקור הוא סעיף 15ג לחוק יסוד השפיטה, כפי שטענה השופטת וילנר למשל, הרי שגם אז גדורה הסמכות בגדרי הסעד מן הצדק, וכן באפשרויות אחרות. כך או כך, שאלת מקור הסמכות ניצבת בלב הדיון ולא בשוליו. אולם מעבר לזה, הסימון הברור של מקור סמכות הוא המאפשר לדון בפסיקה בכלים משפטיים. בלעדיו נשארנו עם פובליציסטיקה בינונית שאמורה לגבור על חקיקת יסוד של הכנסת. כן, זה מופרך ממש כמו שזה נשמע.
ראש שב"כ דוד זיני | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90
6. במחקר המשפט האמריקני מקובל לדבר על תקופות ששמותיהן כשמות נשיאיו של המוסד. באותו אופן ישנם גם המחלקים את שנותיו של העליון הישראלי לתקופות המאופיינות על פי שנות נשיאיו השונים. לא הרי בית המשפט של לנדוי כהרי זה של שמגר ולא הרי בית המשפט של שמגר כהרי זה שבראשות ברק. תקופתו של השופט עמית, בהנחה שתיזכר, עשויה להיות מתויגת בעתיד כשנות שיאה של במהפכה האנטי משפטית בעליון. שנים שבהן הדוקטרינה המשפטית נדחקה הצידה ופינתה את מקומה לפובליציסטיקה נעדרת משקל. את פסקי הדין של השופט עמית בתחום המשפט הציבורי איש לא ילמד בעתיד לא בשל רמתם אלא פשוט משום שאין מה ללמוד בהם. יורשיו של עמית יידרשו לבצע עבודת שיקום משמעותית מאוד כדי להחזיר את המוסד החשוב הזה, בית המשפט העליון, ליעודו המקורי שהוא עשיית משפט.
עוד כתבות בנושא
