"ישבה אצלי בבית לאחרונה אימא שבכתה בדמעות מרוב חוסר אונים", נזכרת עו"ד נחמה ציבין, "הבת שלה מתחתנת ואין לה כסף לקנות לה פאה כמו שיש לכל הכלות הצעירות האחרות. נשים רוצות פאה איכותית, גם אם אין להן כסף, ואי אפשר להגיד להן תקנו פאה משיער סינתטי מסין".
ציבין, מומחית לעתירות מנהליות ותושבת כפר חב"ד, מובילה בשבועות האחרונים מהלך חריג נגד מחירי הפאות במגזר החרדי. אחרי שבעבר עתרה לבג"ץ כדי לחייב חברות מזון לסמן אבקת חלב נוכרי, לבטל את העסקת משגיחי הכשרות בידי בעלי העסקים ולהחיל עליהם חובת הכשרה ובחינות, היא פונה כעת לבתי הדין הרבניים של חב"ד בדרישה להתערבות במחירים שהיא מגדירה כמופרזים.
עו"ד נחמה ציבין | צילום: אריק סולטן
ברקע המהלך עומד מקרה שבו פאה נרכשה בכ־48 אלף שקלים, אבל לדברי ציבין לא מדובר במקרה יחיד אלא בתופעה. "מחירי הפאות רק הולכים ומאמירים", היא אומרת, "זה מגיע למצבים מטורפים. מספרים לי שיש כבר פאות שנמכרות גם ב־60 אלף שקל וגם ב־100 אלף שקל". לדבריה, מדובר בשוק שבו נשים רבות חשות שאין להן אפשרות אמיתית לבחור במוצר זול יותר, בפרט כאשר מבחינתה ומבחינת נשים חרדיות רבות, פאה היא לא מוצר מותרות, אלא חפץ מצווה. "בחב"ד פאה היא חובה. זה מנדטורי. או בלשון ההלכה, זה 'חיי נפש', זה מוצר חיוני, אז המחיר שלו צריך להיות נגיש".
לדבריה, התביעה שתוגש לבתי הדין הרבניים של חב"ד, ובהמשך גם לבתי דין רבניים נוספים, תבקש לבחון את מחירי הפאות דרך העקרונות ההלכתיים הנוגעים לחפצי מצווה ולמוצרים המוגדרים חיוניים. לפי ההלכה קיימת מגבלה קשיחה על רווח במוצרים כאלה: "עד שתות", שבמונחים של ימינו מקביל ל־16.6 אחוזי רווח. עם זאת, ציבין מדגישה כי אינה מבקשת למנוע מהפאניות שלא להתפרנס: "שירוויחו, וירוויחו בהגינות. אבל במצב היום זה הפך לטרנד מטורף, טרנד שקורע משפחות".
כדי להבין את הסיפור, כדאי לחזור אחורה. את מצוות כיסוי הראש אפשר לקיים בדרכים שונות, ובהן מטפחת, כובע או פאה נכרית, אך בקהילות רבות, ובהן חסידות חב"ד וחלק מהקהילות החרדיות־ליטאיות, פאה היא כיסוי הראש המקובל ולעיתים אף המועדף מבחינה חברתית והלכתית.
מחירן הגבוה של הפאות נובע משילוב של הצורך בחומרי גלם נדירים כמו שיער אמיתי, תהליכי ייצור מורכבים שחלקם עדיין נעשים ביד ופערי תיווך. הפאה הסטנדרטית בנויה בדרך כלל מבסיס של רשת שאליו שוזרים את השיער, שיכול להיות חיקוי סינתטי או שיער טבעי. בפאות היקרות הרשת עשויה מחוטים עדינים וכמעט־שקופים, והיא מכונה "לייס" (Lace, תחרה). לרוב הלייס הוא רק בחלק הקדמי, וככל שיש יותר ממנה בפאה כך היא נראית טבעית יותר אבל גם מחירה נעשה יקר יותר. גם מקורו של השיער משפיע על מחיר הפאה; שיער שמגיע ממדינות עולם ראשון נחשב איכותי יותר משיער ממדינות עולם שלישי – ובהתאם מחירו עולה. יש רכיבים נוספים שמשפיעים על המחיר, כגון שזירה ידנית של השיער בחלקים שונים של הרשת, שערה אחר שערה, שמעלה את איכות הפאה וגם את מחירה לצרכנית.
לדברי ציבין, פאה איכותית קצרה שאורכה עד הכתף יכולה להימכר במחירים שבין 20 ל־30 אלף שקלים, ופאות ארוכות יותר נמכרות לעיתים ב־40 אלף שקלים ואף מעבר לכך. לדבריה, המחיר הסביר של פאה ממוצעת עם שיער טבעי ולייס חלקי לא אמור לעלות על עשרה עד 15 אלף שקלים, בהתאם לאורך השיער. "זה אולי לא שווה לכל נפש, אבל המחיר הזה גם לא יקרע את המשפחות", היא אומרת. בעתירה היא מבקשת מבתי הדין לחייב את היצרניות הגדולות לייצר דגם פאה בסיסי ואיכותי במחיר שלא יעלה על כ־3,000 דולר. "מי שפרסם את הסיפור ראשון כתב שזו תהיה פאה ב־1,000 דולר, אבל זה לא מחיר ריאלי לפאה".
א', אישה חרדית חובשת פאה, מסכימה עם עו"ד ציבין. "כשאת מתחתנת, או כשאת צריכה להחליף פאה, את לא מרגישה שאת קונה מוצר רגיל", היא אומרת, "כי זה פריט שאת חובשת כל יום, כמעט כל היום, בעבודה ומול המשפחה". לדבריה, הפער בין המחירים לבין היכולת הכלכלית של משפחות רבות יוצר עומס אמיתי. "יש נשים שלוקחות הלוואות בשביל פאה. זה נשמע קיצוני, אבל כשאת מרגישה שאת חייבת להיראות בצורה מסוימת, זה הופך ללחץ גדול מאוד. אני לא חושבת שמחיר של פאה בסיסית ואיכותית צריך להגיע לעשרות אלפי שקלים. אני לא רוצה לפגוע במי שמייצרות פאות, אבל גם לא רוצה להרגיש שמנצלים את העובדה שאנחנו חייבות כיסוי ראש כזה. חייבים למצוא איזון".
לא כל העוסקות בענף מיישרות קו עם המחירים המקובלים כיום. חגית ביטון, פאנית המייצרת פאות, סבורה שהמחירים הגבוהים הם לא הכרח המציאות. לדבריה, במשך שנים עבדה עם שיער אירופי מהאיכות הגבוהה ביותר, אך הפסיקה להשתמש בו לאחר שמחירי חומר הגלם זינקו. "ברגע שהבנתי שהמחירים מגיעים ל־5,000, 6,000 ו־7,000 דולר לקילו שיער – פרשתי מזה", היא מספרת. כיום היא מייצרת פאות משיער ברזילאי, שלדבריה מאפשר לה להגיע לאיכות גבוהה במחירים נמוכים בהרבה מהמחיר המקובל. "אני מוכרת פאות ב־8,500 עד 12 אלף שקל. אפשר לעשות פאה יפה מאוד גם במחירים האלה".
הלכה ברורה | צילום:
ביטון סבורה כי אחת הבעיות המרכזיות בקשר לפאות היא התפיסה של הצרכניות. "נכנס לתודעה של נשים שאם הן משלמות 30 או 40 אלף שקל על פאה, כנראה הן קונות את הפאה הכי טובה. ואם הן משלמות 8,500 או 12 אלף שקל, אז האיכות כנראה נמוכה יותר. אני אומרת לכולן שזה ממש לא נכון. אפשר גם אחרת". לדבריה, שיעורי הרווח בענף גבוהים במיוחד. היא מעריכה כי העלות הכוללת של ייצור פאה ארוכה – כולל חומרי הגלם, עבודת היד והגימור – היא כ־12 אלף שקל לכל היותר. "כשפאנית קונה קילו שיער, אפשר להפיק ממנו בערך שתי פאות ארוכות, ועוד נשאר שיער לפאות קצרות יותר. פאה כזו נמכרת ב־22 אלף שקל. יש כאן פערי רווח גדולים מאוד". לדבריה, פערים אלו עשויים להגיע גם עד 300 אחוזי רווח בפאות היקרות. "אני לא מוכנה לתת לזה יד".
בעתירה שמגישה עו"ד ציבין לבית הדין הרבני של חב"ד, ולצידה גם לבתי דין ליטאיים וחסידיים, היא מבקשת מבתי הדין להתערב בשוק הפאות, לבחון את עלויות הייצור ולרסן רווחים מופרזים. לדבריה, אם לא תהיה היענות, המאבק עשוי לעבור גם למישור הצרכני והקהילתי. עם זאת, היא מודה כי סיכויי ההצלחה של המהלך אינם ברורים. "אני לא כל כך אופטימית", היא מודה בכנות, "אבל עצם פרסום הכוונה להגיש תביעה כבר עורר תגובות רבות בקרב נשים בקהילות שונות. אני מקבלת הרבה טלפונים ופניות בנושא". לדבריה, ייתכן שהשינוי יגיע דווקא מהשטח, אם הצרכניות והפאניות יגיבו ללחץ הציבורי. ציבין מספרת שהמאבק מתרחש גם בקרב קהילות חרדיות בחו"ל, בין השאר בארה"ב וצרפת, שם פועלים ארגונים כמו "פֵייר ויג" שמנסים לקדם חרם צרכניות בשל המחירים הגבוהים של הפאות.
כיסוי ראש אינו המצאה יהודית. כבר לפי חוקי אשור התיכונה, לנשים נשואות היה אסור ללכת בשיער גלוי – ואילו לנשים רווקות או שפחות היה אסור ללכת בשיער מכוסה, איסור שנאכף באמצעות עונשים חמורים. גם אלמנות וגרושות חויבו לכסות את שערן. נראה שנורמת כיסוי הראש הייתה נפוצה ברחבי המזרח הקדום, גם אם לא באותה חומרה בכל מקום ובכל זמן. ביהדות נלמדת מצוות כיסוי הראש לנשים מדין האישה הסוטה.
גם השימוש בפאות לנשים (ולגברים) עתיק יותר מהמנהג היהודי. פאות מוכרות כבר במצרים העתיקה, באלף השלישי לפנה"ס, ובהמשך גם במסופוטמיה, ביוון וברומא. במצרים העתיקה נשים בנות המעמד הגבוה נהגו לחבוש פאה נוכרית, בעיקר לציון מעמדן החברתי. בתיאורים מתקופת הממלכה החדשה נראות נשים מצריות בעלות שיער המגיע עד לכתפיהן – כאשר למעשה מדובר בפאות שנשזרו מ־120 אלף שערות (בשיער הראש הטבעי, אגב, יש בין 100 ל־150 אלף שערות, ובפאה מודרנית יש בין 10 אלף ל־50 אלף, תלוי בסוג הפאה, צפיפותה ואורכה).
בעולם הקדום היו הפאות בעיקר סמל מעמד, אמצעי הגנה מפני השמש ומפני כינים ואביזר יופי ואופנה, ולא תפקדו ככיסוי ראש מטעמי צניעות. באירופה חזרה הפאה לאופנה במאות ה־16 עד ה־18, בעיקר בחצרות המלוכה של צרפת ואנגליה, שם חבשו אותה גברים ונשים כאחד. הפאה המודרנית החלה להיכנס לשימוש יהודי במערב אירופה ובמרכזה במאות ה־16 וה־17, ובהמשך התפשטה גם למזרח אירופה. במשך רוב תולדות העם היהודי נשים נהגו לכסות את ראשן בעיקר באמצעות מטפחות, צעיפים, רדידים וכובעים, אך החל מהמאות ה־18 וה־19 נעשתה הפאה כיסוי ראש נפוץ בקהילות רבות. אימוצה עורר מחלוקת הלכתית. הפוסקים שהתירו אותה, ובהם הרמ"א, הסתמכו בין השאר על ההבחנה בין שיער טבעי לשיער תלוש; אחרים, ובהם הרב יששכר־בר איילנבורג, בעל שו"ת "באר שבע", והרב חיים חזקיהו מדיני, מחבר האנציקלופדיה ההלכתית רחבת ההיקף "שדי חמד", התנגדו לפאה בשל מראית עין של שיער גלוי או חשש מחיקוי מנהגי הגויים.
למרות המקום המרכזי שתופסת הפאה בחברה החרדית כיום, בייחוד בחב"ד, צריך להיזהר מלחשוב שמדובר במנהג קדום או כזה המוסכם על הכול. הרב פרופ' מתתיהו ברויד, דיין, חוקר הלכה ומשפט עברי, מדגיש כי ההיסטוריה של הפאה מורכבת הרבה יותר. לדבריו, אף שפאה נוכרית נזכרת במשנה, אין בידינו מידע מספק על היקף השימוש בפאות בתקופת המשנה והגמרא, והעדויות המשמעותיות יותר מופיעות רק מתקופת אחרוני הראשונים ואילך.
הרב פרופ' ברויד | צילום: באדיבות המצולם
"אנחנו לא באמת יודעים הרבה על ההיסטוריה של הפאה הנוכרית עד תקופת הרמ"א", הוא מודה, "אומנם ידוע שהייתה פאה נוכרית לפני כן, אבל אנחנו לא יודעים אם היא הייתה דבר רגיל ונפוץ או לא. בתקופת הרמ"א כבר היו נשים רבות באשכנז שלבשו פאה נוכרית ולא מטפחת, והיו פולמוסים רבים בין הפוסקים בשאלה האם פאה נחשבת כיסוי ראש או לא".
ברויד, פרופסור למשפטים באוניברסיטת אמורי, אטלנטה, החל לחקור את הנושא לאחר שכבר לפני יותר משלושים שנה, כשהיה תלמיד כולל בישיבה־יוניברסיטי, נתקל בתופעה של נשים בקהילה האורתודוקסית־מודרנית בארה"ב ששמרו שבת, כשרות והלכות נידה, אך לא כיסו את ראשן. הוא התקשה לקבל את ההנחה שמדובר פשוט ב"עברייניות", והחל להעמיק בנושא בניסיון להבין את ההיגיון ההלכתי שמאחוריו. התוצאה היא הספר "שערות מתפצלות" (Splitting Hairs: Jewish Modesty and Women's Head Covering), שעוסק בעבר ובעתיד של הלכות צניעות בכלל וכיסוי הראש לנשים בפרט.
באמצעות בחינת מקורות רבים – מהתנ"ך, התלמוד ופרשנויות מימי הביניים ועד לספרי הלכה ושו"ת מודרניים – ברויד מאתגר את הדעות הרווחות בקהילה היהודית האורתודוקסית, וטוען כי רבות מהנורמות סביב צניעות אינן קשיחות כפי שהן נראות מבחוץ. לטענתו, הגישה המקובלת במאות האחרונות, שמתעקשת על סטנדרטים אובייקטיביים ומוחלטים, היא למעשה סטייה מהפרשנויות הגמישות יותר שאפיינו את המחשבה ההלכתית היהודית במשך רוב תולדותיה – ואת התגובתיות שלה לערכים המשתנים.
"התורה נותנת כללים ועקרונות ביחס לצניעות", הוא מבהיר, "אבל כששואלים האם דבר הוא צנוע או לא צנוע, צריך לראות ברחוב מה נחשב צנוע ומה לא, ממש כמו שצריך לראות מהו בגד של איש ומהו בגד של אישה כשעוסקים במצוות 'לא ילבש'. אלו עניינים שמשתנים ממקום למקום ומזמן לזמן, וההלכה היא שכל בת ישראל צריכה להתלבש לפי מנהג הצניעות של אותו מקום ואותו זמן".
לדבריו, היחס ההלכתי לכיסוי הראש לנשים השתנה מאוד במהלך ההיסטוריה בהתאם לסביבה התרבותית שבה חיו היהודים. בארצות האסלאם היה קשר תרבותי הדוק יותר בין גילוי ראש ובין פריצות, ולכן נשים, גם לא נשואות, כיסו את ראשן כחלק מנורמות הצניעות המקובלות שם; לעומת זאת, בארצות הנוצריות, שבהן נשים נוצריות לא נהגו לכסות את ראשן, גם נשים יהודיות לא בהכרח ראו בגילוי ראש דבר שאינו צנוע. בקהילות שונות התפתחו מנהגים שונים: במקומות מסוימים נשים נשואות כיסו את ראשן בקפידה, ובאחרים התקבלו בהבנה כיסויים שנראו כמעט כשיער טבעי, כמו פאה, או אפילו היעדר מוחלט של כיסוי ראש.
ההשפעה התרבותית בולטת במיוחד ביחס לשימוש בפאה ככיסוי ראש. רבים מהפוסקים המאוחרים קיבלו את הפאה ככיסוי ראש שבו מקיימים את חובת הכיסוי, אף שלעין המתבונן הפאה עשויה להיראות כשיער גלוי. ויש לכך סיבה מעשית: נשים רצו להשתלב בחברה, ללמוד וללכת לעבודה בלי שהסביבה תבחין בכך שהן חובשות כיסוי ראש; אחרים התנגדו לה בנחרצות, ועד היום אפשר לפגוש בריכוזים החרדיים פשקווילים שמכריזים ש"פאה נוכרית רק לנוכרית", או שנשים החובשות פאה נוכרית עם לייס "ייתנו על כך את הדין".
אבל בחב"ד לא מתרגשים. שם הפאה קיבלה מעמד מיוחד, שכן לפי הרבי מלובביץ', פאה מאפשרת לכסות את כל השיער, כדרישת הזוהר, בניגוד לכובע שלפעמים משאיר חלק ממנו גלוי. נשים חב"דיות רבות, אולי כולן, נוהגות כיום לחבוש פאה ולא כובע. אלא שגם בתוך חב"ד המנהג השתנה. הרבנית חיה מושקא, אשתו של הרבי ז"ל, נהגה לחבוש כובע ולהותיר חלק משערה גלוי – בניגוד למנהג החב"די הרווח כיום.
"יש לא מעט עדויות היסטוריות לכך שהרבנית שניאורסון כלל לא כיסתה את שערה בתחילת נישואיה, לאחר מכן החלה לחבוש כובע באמריקה, ורק בשנות החמישים עברה לחבוש פאה. הרבנית מלובביץ' לא הייתה עבריינית חלילה", מסביר הרב פרופ' ברויד, "אלא המנהג החב"די הוא שהשתנה עם הזמן. בעבר כובע היה מקובל יותר, וכיום פאה היא המנהג המרכזי". האנקדוטה הזו מדגימה כיצד נורמה קהילתית יכולה להשתנות לאורך הדורות בלי שהדבר מעיד בהכרח על שינוי בעצם ההלכה.
חן משה, חובשת פאה שחזרה בתשובה, עברה במשך השנים בין העולם החילוני, המסורתי והדתי, וכיום מגדירה עצמה כחב"דניקית, מספרת שבחרה בפאה כי לתחושתה היא מאפשרת לאישה לכסות את שערה בלי לוותר על תחושת הנשיות ועל המראה האישי. משה, שכיום נשואה לחסיד ברסלב, אומרת כי תפיסת הפאה שלה מושפעת מאוד מתורת הרבי של חב"ד, שלדבריה ראה בפאה כיסוי ראש שמאפשר לאישה להישאר אותה אישה גם לאחר הנישואים.
חן משה | צילום: באדיבות המצולמת
הדרך שלה אל הפאה לא הייתה מיידית. היא מספרת כי החלה להתחזק כבר בגיל צעיר, אך נושא כיסוי הראש התבשל אצלה במשך זמן רב, גם לאחר שנישאה, כאשר בעלה באותה תקופה לא היה דתי. בתחילה בחרה בכיסוי ראש אחר, והמעבר לפאה הגיע מאוחר יותר, כחלק מתהליך רחב יותר שבו היא מצאה את מקומה בעולם הדתי. "בהתחלה חבשתי כיסוי ראש עם בובו", היא מספרת, "ואז, כדי לקנות בגדים, היית צריכה לנסוע לבני־ברק ולא בטוח שהייתי נראית בהם טוב".
לדבריה, העולם הדתי השתנה מאז באופן דרמטי. היום, היא אומרת, קל לה הרבה יותר לשמור על צניעות ובמקביל להתלבש יפה ולהיות מחוברת לאופנה. מבחינתה, חבישת פאה היא חלק מאותה תפיסה: לא להיעלם תחת כיסוי הראש, אלא להמשיך להרגיש נשית גם כשהשיער מכוסה. "הרבי נתן הוראה ברורה: פאה היא כיסוי הראש המושלם לאישה כי הכול מכוסה", היא אומרת.
משה מדגישה כי ההלכה לא דורשת מאישה נשואה לשנות את המראה שלה או להפוך ל"צנועה יותר" במובן של ויתור על המראה. "אנשים פשוט מתבלבלים", היא אומרת, "אבל זו לא ההלכה. ההלכה אומרת שאישה צריכה לכסות את שורשי השיער שלה, וזהו". ברגע שהשיער מכוסה, לדבריה, האישה יכולה להמשיך להיות אותה אישה – מבחינת המראה, האישיות והנוכחות שלה. "ברגע שהיא כיסתה את שורשי השיער שלה, ולא משנה אם בכובע או בפאה, היא שומרת על הבית שלה ועל הילדים שלה. פאה מאפשרת לאישה להישאר באותו מקום מבחינה נשית ועדיין לכסות את כל הגדרים ההלכתיים".
העובדה שעברה בין עולמות מאפשרת לה להסתכל על הפאה גם מבחוץ. בעולם החילוני, היא אומרת, עצם הרעיון של פאה עשוי להיראות תמוה. "אנשים לא מצליחים להבין למה אישה צריכה כיסוי כזה וגם מתקשים להבין למה דווקא פאה נחשבת לצנועה. הם הרבה פעמים מרימים גבה ואומרים, 'מה, אבל הרבה יותר יפה ככה'". אבל משה משוכנעת שפאה היא פתרון מושלם. גם הטענה שפאה עלולה דווקא למשוך את המבט אינה משכנעת אותה. מבחינתה, השאלה המרכזית היא לא רק מה רואים מבחוץ, אלא מה האישה משדרת. "צניעות מתחילה מבפנים", היא טוענת, "לא משנה איך אנחנו נראים ומה אנחנו עושים, קודם כול אנחנו חלק א־לוה ממעל". מבחינתה, כיסוי הראש הוא חלק מהדרך שבה האישה בוחרת לקיים את ההלכה, אבל הוא לא אמור למחוק את האישיות שלה.
פאה | צילום: הדס פראוש, פלאש 90
כמו עו"ד ציבין, גם משה הייתה רוצה שהאפשרות לחבוש פאה איכותית תהיה נגישה יותר. השוק כיום "לא נורמלי", היא טוענת, ומסכימה שנדרשת לכל הפחות הסדרה של השוק שתיצור בהירות עבור הצרכניות, דווקא משום שהפאה היא חלק משמעותי מחייהן של נשים חרדיות רבות, בפרט חב"דניקיות.
אם פאה היא חלק מהמנהג של נשים חב"דיות, האם אפשר לדבר עליה כעל "צורך מצווה" גם בהקשר הכלכלי? – לדברי הרב פרופ' ברויד, עצם הטענה לא בלתי סבירה. אם קהילה קובעת מנהג משלה, הוא אומר, לדוגמה חבישת פאה, הרי שעל הקהילה לדאוג לכך שהמנהג יהיה בר־השגה ולא יחייב הוצאה מופרזת.
לעת עתה לא ברור כיצד יגיבו בתי הדין הרבניים למהלך של עו"ד ציבין, אולם נראה שעצם העלאת הנושא לדיון ציבורי היא כבר הישג שמעיד על עומק התסכול בקרב נשים חרדיות רבות. עבורן, השאלה היא לא רק כמה עולה פאה, אלא עד כמה מוצר שנחשב חלק מחיי היומיום הדתיים שלהן צריך להיות נגיש והוגן. "היום ההבנה היא שאם תיקח לאישה את השיער שלה", מסכמת חן משה, "כל אישה, לא משנה מאיזה מגזר ומאיזה בית היא מגיעה – בעצם לקחת לה את מי שהיא".
עוד כתבות בנושא
