הנה שאלה משפטית מעניינת שהגיעה לשולחנו של נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט אשר קולה: הרב דוד יוסף הוא גם נשיא בית הדין הרבני הגדול, הכפוף לביקורת נציב תלונות הציבור על השופטים, אבל גם הרב הראשי לישראל שאיננו כפוף לביקורת הזו. כשהוא משתלח במילים חריפות כמו "השופטים החצופים האלה", "רומסים את התורה הקדושה", "מתנהגים בהפקרות", ו"בג"ץ אויב היהדות" – האם הוא יכול לטעות שהן נאמרו בכובעו כרב ראשי ואינן כפופות לביקורת הנציב?
קולה, במהלך למדני, בדק את ההקשר שבו נאמרו הדברים. במקרה אחד זו הייתה תגובה להחלטה שניתנה בעיצומה של השבת, בעתירה נגד הגבלות על הפגנה בשעת מלחמה. במקרה הזה, טוען קולה, "אמירות אלו מכוונות לגופם של שופטים ולא עולות בקנה אחד עם השיח הממלכתי המצופה מנושא משרה שיפוטית בכירה, והן לא קשורות לכהונתו כרב ראשי".
האם כשהרב דוד יוסף משתלח ב"שופטים החצופים" ש"מתנהגים בהפקרות", הוא יכול לטעון שהדברים נאמרו בכובעו כרב ראשי ואינם כפופים לביקורת הנציב?
במקרה אחר השתלח הרב יוסף בשופטים בעקבות החלטתם לאפשר לנשים להיבחן בבחינות הסמכה לרבנות. שם, קבע קולה, "הדברים בליבת תפקידו כרב ראשי", והוא יכול לחסות תחת ההגנה שהחוק מעניק לו במילוי תפקידו זה. קולה מודע לכך שלהחלטה שלו אין משמעות רבה, שכן גם אילו הוא היה מחליט להעביר מתפקידו את נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב יוסף היה ממשיך בכהונתו כרב ראשי מכוח חקיקה אחרת שלקולה אין סמכות או השפעה עליה, וממילא ממשיך גם בתפקידו כנשיא בית הדין הרבני. במילים אחרות, הנציבות יכולה להגיד לכבוד הרב "נו נו נו", אבל אין לה באמת שיניים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אשר קולה | צילום: דוד כהן, פלאש 90
ובלי קשר לשאלת הסמכות של הנציב, הסאבטקסט של הדברים עגום: ההבחנה של קולה מציירת את הרב הראשי כדמות כה שולית בציבוריות הישראלית, עד שמערכת המשפט רואה אותו כמי שאמון על תחומי הפעילות של משרדו בלבד, ובהם בחינות הסמכה לרבנות. אמירות ציבוריות אחרות שלו נתפסות כלא רלוונטיות לתפקיד. זה לא בלתי קשור לעבודה שהתנהלותם של הרבנים הראשיים היא לעיתים כה מבישה, שאיש לא תופס אותם כמנהיגים רוחניים עם רלוונטיות לציבוריות הישראלית.
ההר מחבק
לרגל יום הולדתי העגול שחל שלשום עליתי להר הבית. את הביקורת העמוקה שיש לי על השר איתמר בן־גביר אינני מסתיר, אבל בפרפרזה על דברי המשנה, כשם שחובה להודות על הרעה כך חובה להודות על הטובה: בזכות מדיניותו, חל מהפך בלתי נתפס בזכויות היהודים העולים להר.
השר איתמר בן גביר מניף דגל בהר הבית, ערב יום ירושלים תשפ"ו | צילום: דוברות השר בן גביר
אז בית המקדש השלישי טרם נבנה, אבל זכויות הפולחן של היהודים עברו מטמורפוזה. נזכרתי בימים שבהם פקחי וואקף הסתובבו צמוד אלינו, נבחו על כל עולה שההין למלמל משהו שהיה יכול להיתפס כתפילה, והשוטרים היו משתפים איתם פעולה וגוררים אותו החוצה. החוויה השבוע הייתה שונה בתכלית: העולים משתחווים, מתפללים, שרים, וההר מחבק אותם. מתברר שכאשר משתחררים מהפאניקה שרואה בכל ביטוי יהודי על ההר עילה למלחמת עולם שלישית, אפשר לשנות את המציאות במקום אשר בחר ה'.
עוד כתבות בנושא
