בשבועות האחרונים אני מקבל שוב ושוב את אותה שאלה, בניסוחים שונים: איך אתה מסביר היום את הדרך שבה סיקרת את תיקי נתניהו, ובעיקר את תיק 4000? השאלה הזו לא רק לגיטימית, היא הכרחית. מי שכותב על משפט פלילי בזמן אמת, ובוודאי על משפט של ראש ממשלה מכהן, צריך להיות מוכן לחזור אל הטקסטים שלו אחרי כמה שנים, להניח אותם על השולחן, ולשאול ביושר מה עמד במבחן הזמן ומה לא.
זו איננה שאלה נוחה. עיתונאים אוהבים מאוד לבדוק אחרים, ופחות אוהבים להיבדק בעצמם. אבל אין דרך רצינית לעסוק במשפט נתניהו בלי להפריד בין שלושה רגעים שונים: הרגע שבו התגבשו החשדות, הרגע שבו הוגש כתב האישום, והרגע שבו הראיות התחילו להישמע באולם בית המשפט. אלה שלושה עולמות שונים. מה שנראה חזק בשלב החקירה עשוי להיחלש במשפט; מה שנראה מופרך בשלב כתב האישום עשוי לקבל חיזוק בעדות; ומה שנראה כמו תזה משפטית מרהיבה על הנייר, עשוי להתברר כקשה מאוד להוכחה מעבר לספק סביר.
בפרסומים ובשיחות איתי חוזרות בעיקר שתי כתבות ישנות. הראשונה פורסמה בתחילת 2019, כמעט שנה לפני הגשת כתבי האישום נגד נתניהו. היא הייתה הכתבה הגדולה והמפורטת יותר, ולכן אתמקד בה. בטור נוסף, לאחר הודעת היועמ"ש על החלטתו להגיש כתב אישום, כתבתי ש"מנדלבליט הלך על בטוח". אפתח בשורה התחתונה: דברים שאנחנו רואים עכשיו לא ראיתי אז. לא מפני שהתעלמתי מהם, אלא מפני שהם נחשפו רק כשהתיק ירד מהקומה הגבוהה של סיכומי המשטרה והפרקליטות אל רצפת הבטון של אולם המשפט.
הכי מעניין
כתבתו של יהודה יפרח על משפט נתניהו, פברואר 2019
הכתבה ההיא נכתבה בשלב שבו היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, טרם קיבל החלטה סופית על הגשת כתב אישום, וסירב לשיחות תדרוך עם עיתונאים בנושא. הכתבה התבססה על תחקיר עצמאי שערכתי סביב עסקת בזק־יס, בעיקר על בסיס חקירות שנערכו ברשות ניירות ערך וברשות התחרות. באותו שלב הרשויות עדיין לא התמקדו בנתניהו כמי שקשור אליה. לכן הניתוח הראשוני שלי היה כלכלי, תאגידי ורגולטורי: עסקה בעייתית עם בעלי עניין, בעל שליטה ממונף ולחוץ, רגולציה רגישה, ואינטרס ציבורי כבד על הכף.
חום המטבח
נתחיל במה שהיה מונח על השולחן בשנת 2019. תיק 4000 לא נולד כעוד רכילות על סיקור אוהד, וגם לא כפרק נוסף בסאגת היחסים בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת. הוא נולד מתוך עסקת ענק תאגידית: בזק, שבשליטת שאול אלוביץ', רכשה את יס, שגם היא הייתה בשליטתו. במילים אחרות, אלוביץ' עמד משני צידי העסקה, הוא היה גם המוכר וגם בעל השליטה בקונה. מעל עסקה כזו מהבהבת תמיד צ'קלקה אדומה: כאשר בעל שליטה מוכר נכס מחברה אחת שלו לחברה אחרת שלו, האינטרס שלו אינו בהכרח זהה לזה של בעלי מניות המיעוט, כלומר ציבור עובדי המדינה שהפנסיות שלהם מושקעות בבזק.
ההקשר הכלכלי היה חשוב עוד יותר: אלוביץ' לא היה איש עסקים רגוע היושב על הר מזומנים ומנהל עסקה אקראית. הוא היה טייקון ממונף, שבנה פירמידת שליטה מורכבת סביב יורוקום, אינטרנט זהב, בי־קומיוניקיישנס ובזק. המינוף הזה יצר לחץ תזרימי אדיר. בזק הייתה הפרה החולבת, ואלוביץ' נזקק למזומנים כדי להחזיק את הפירמידה באוויר. עסקת בזק־יס הייתה אמורה להעניק לו חמצן. היא הייתה יכולה לאפשר לבזק ליהנות מהפסדי יס כדי לשלם פחות מס בבזק, על חשבון הציבור המחזיק במניות בזק. לכן החשד הראשוני לא היה מופרך.
מכאן עברתי לשדה הרגולטורי. העסקה לא יכלה לצאת לפועל בלי אישורים: רשות ההגבלים, מועצת הכבלים והלוויין ומשרד התקשורת היו צריכים לתת את ברכתם. הדרג המקצועי במשרד התקשורת, ובראשו המנכ"ל אבי ברגר, לא ראה את העסקה כעניין טכני. ברגר ביקש להשתמש באישור כמנוף מול בזק כדי לקדם את רפורמת השוק הסיטונאי, שנועדה להגביר תחרות. כלומר, הוא לא אמר בהכרח "לא", אבל הוא ביקש "כן, בתנאים". מבחינת בזק ואלוביץ', התנאים הללו היו מטרד יקר; מבחינת הציבור, הם היו שיקול סופר־חשוב.
ואז הגיע רצף האירועים שנראה אז חמור: בזק אישרה את העסקה באספה הכללית, בכפוף לדד־ליין של תשעים יום לקבלת אישורים רגולטוריים. נתניהו, שהיה גם ראש הממשלה וגם שר התקשורת, פיטר את ברגר בשיחת טלפון. לאחר מכן מינה את שלמה פילבר, איש אמונו, למנכ"ל משרד התקשורת. פילבר נכנס לתפקיד ללא חפיפה משמעותית, ובמשך כמה שבועות זה היה הנושא המרכזי שהעסיק אותו במשרד. כבר בתחילת הדרך הוא נפגש עם אלוביץ', וזמן קצר לאחר מכן נשכרה חברת ייעוץ, חוות דעת חיובית ניתנה במהירות, מועצת הכבלים אישרה, ונתניהו חתם.
מי שהסתכל על הרצף הזה ב־2019 היה רשאי בהחלט להרים גבה. בעל שליטה לחוץ צריך אישור רגולטורי מהיר. מנכ"ל מקצועי שמציב קשיים מפוטר. איש אמון ממונה במקומו. העסקה מאושרת במהירות. במקביל, אתר וואלה שבשליטת אותו בעל שליטה מעניק לכאורה לנתניהו ולמשפחתו יחס חריג וכותרות מפנקות, גונז פרסומים שליליים ומפרסם אייטמים נגד יריבים פוליטיים. אם זו לא סיבה לפתוח בחקירה, מה כן?
כאן נכנסה לתמונה הטענה המשפטית שהועלתה בפרקליטות: שוחד אינו חייב להיות מעטפה עם מזומן. החוק מכיר גם ב"שירות או טובת הנאה אחרת". מי שרוצה להבין את תיק 4000 כפי שנראה אז, חייב להבין את הנקודה הזו. בעיני אדם מן השורה, כתבה חיובית בוואלה אולי שווה מעט; בעיני נתניהו, כך לפחות היה נדמה אז, סיקור תקשורתי היה נכס אסטרטגי. האיש שחי ונושם כותרות, שמתעניין בתקשורת עד רמת הפסיק, שמבין יותר מכל פוליטיקאי אחר את כוחה של תודעה ציבורית, עשוי לראות בסיקור אוהד טובת הנאה כבדה. אם אלוביץ' העניק לו את הטובה הזו, ואם נתניהו בתמורה הפעיל כוח שלטוני לטובת אלוביץ', התמונה כבר לא נראית כמו פוליטיקה מכוערת; היא נראית כמו שוחד.
לכן ב־2019, לפני שראינו את חומרי החקירה באולם, לפני החקירות הנגדיות, לפני קריסת חלק מהעוגנים, התיק נראה חמור. לא מפני שהאמנתי לפרקליטות בעיניים עצומות, אלא מפני שהמבנה העובדתי, כפי שנראה אז, היה חזק: מניע כלכלי, פעולה שלטונית, טובת הנאה תקשורתית, ועדי מדינה שאמורים לחבר בין כולם.
נטל הראיה
כאן בדיוק מגיע הלקח הגדול. תיק פלילי אינו נבחן לפי האסתטיקה של התזה; הוא נבחן לפי ראיות. לא לפי מה שנראה סביר לעיתונאי, לא לפי מה שמתיישב עם דימויו של נתניהו או של אלוביץ'. בסוף צריך להיכנס לאולם בית המשפט, להציג ראיות קבילות, לעמוד בחקירה נגדית, ולשכנע שלושה שופטים מעבר לספק סביר. ושם, באולם, התמונה החלה להשתנות.
הכשל הראשון היה פרוצדורלי. כתב האישום המקורי נוסח באופן רחב מדי. בית המשפט הורה למדינה לתקן אותו, למחוק הכללות, להבחין בין נתניהו לבני משפחתו, ולפרט מי ביקש מה, מתי ובאיזה הקשר. בתיק שבו המתת הנטענת היא סיקור תקשורתי, הפירוט אינו עניין קוסמטי. אם שרה נתניהו ביקשה משהו, האם זו בקשה של נתניהו? אם דובר פעל מול אתר, האם פעל בשליחות ראש הממשלה? אם אייטם שוּנה, האם נתניהו ידע? בלי פירוט, אי אפשר לנהל הגנה הוגנת. הצורך לתקן את כתב האישום חשף חולשה ראשונית: התזה הייתה גדולה, אבל החיבור שלה לעובדות הקונקרטיות היה רופף.
נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבוע שעבר | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הכשל השני נגע להיקף החקירה של נתניהו עצמו. התברר כי מתוך מאות אירועי הסיקור שנכללו בכתב האישום, על רובם הגדול נתניהו לא נחקר. יש לכך משמעות דרמטית: אי אפשר לייחס לאדם מודעות פלילית לעשרות ומאות אירועים, מבלי לבקש את גרסתו. החקירה אינה טקס פורמלי שמסמנים עליו וי; היא המרחב שבו החשוד מקבל הזדמנות להתמודד עם הטענות. כאשר אירועים רבים מדי נכנסים לכתב האישום בלי שנחקרו כראוי, מתערערת היכולת לבסס עליהם יסוד נפשי.
הכשל השלישי היה פגישת ההנחיה. לפי התזה המקורית, נתניהו הנחה את פילבר לפעול לטובת בזק ואלוביץ'. אלא שבמהלך המשפט התברר שהפרקליטות איננה מסוגלת לנקוב במועד הפגישה. היא ניסתה לתקן את המועד שציינה, ובית המשפט דחה את הבקשה. זה איננו פרט שולי: אם הפגישה היא האירוע שממנו נולדת פעילות פילבר, המועד שבו התקיימה איננו סימון אקראי ביומן; הוא חלק מהותי מהסיפור. כאשר התביעה מתקשה למקם בזמן את האירוע שמחזיק את כל המבנה, המבנה מתחיל לחרוק.
אחר כך התערער גם תוכן הפגישה. פילבר, עד המדינה המרכזי בציר הרגולטורי, שינה את טעמו ולא סיפק בבית המשפט את אותה ודאות שסיפק בחקירה. הוא סיפר סיפור שונה מאוד מזה שבעקבותיו החתימו אותו החוקרים על הסכם עד מדינה. ראיות שאמורות היו להינעל זו בזו כמו גלגלי שיניים, התחילו להסתובב חופשי.
עד המדינה פילבר היה חוליה קריטית. הוא היה הציר שאמור היה להראות שנתניהו לא רק רצה סיקור, אלא גם פעל כשר תקשורת כדי להחזיר טובה. כאשר עד כזה הופך "עוין", זו לא עוד ראיה שולית שמתערערת; זה הגשר שבין שני עברי הנהר שנסדק. אפשר עדיין לטעון לניגוד עניינים ולהתנהלות פסולה, אפשר אולי לטעון למרמה והפרת אמונים, אבל שוחד דורש הרבה יותר. הוא דורש עסקה, הבנה, זיקה, תן וקח. כשעד מדינה מרכזי לא מספק את מה שהתחייב לספק בהסכם, סעיף השוחד הרבה פחות משכנע.
גם ניר חפץ, עד מדינה חשוב אחר, לא סיפק את החוליה שהיה אמור לספק. הוא העיד על עיסוק אינטנסיבי של נתניהו בתקשורת ועל רגישות חריגה לסיקור. זה חשוב, אבל השאלה המרכזית היא אם נתניהו כרך בין וואלה ובין רגולציה לבזק. חפץ לא סיפק את הסחורה, התיק נותר עם הרבה עשן אבל בלי מספיק אש בשלב הקריטי.
לצד הכשלים המהותיים התגלו גם כשלים מטרידים בחקירת עדי המדינה: אי־תיעוד מלא של רגעים קריטיים בגיבוש גרסת פילבר, לחצים חריגים על חפץ, תרגילי חקירה סביב משפחתו, אמירות בעייתיות ביחס לעורך דינו, שאלות על גבולות המותר והאסור בחקירה. לא צריך להיתמם; חקירה פלילית איננה מסאז' בספא, ולא כל לחץ בחקירה הוא פסול. אבל כאשר מדובר בעדי מדינה שעל כתפיהם מונח תיק נגד ראש ממשלה, המדינה חייבת להקפיד פי כמה על הכללים ולא להתפתות לקיצורי דרך.
והייתה בעיה נוספת, עמוקה יותר: עצם הוכחת החריגות של הסיקור. ב־2019 זה נראה פשוט: וואלה התנהל באופן מביך, אולי מחפיר. אבל במשפט התברר שהמציאות התקשורתית פחות נקייה. פוליטיקאים, דוברים, יועצים ובעלי כוח פונים כל הזמן לכלי תקשורת, מבקשים תיקונים, דוחפים אייטמים, מתלוננים על כותרות, מנסים לקבור פרסומים. אולי זה לא יפה, אבל ככה עובד המטבח הפוליטי. כדי להפוך את הסיקור בוואלה לשוחד היה צריך להראות שההיענות לנתניהו הייתה חריגה באופן איכותי וכמותי, שהיא הייתה בעלת ערך ממשי, שהיא הייתה קשורה אליו אישית, ושבמקביל ניתנה תמורה שלטונית. זה נטל ראייתי כבד בהרבה מכפי שהיה נדמה.
לכן ההצעה של שופטי ההרכב - פעמיים - לבחון את הסרת סעיף השוחד היא דרמה. זוהי תוצאה של הצטברות: כתב אישום שתוקן, אירועי סיקור שלא הוטחו בנאשם, פגישת הנחיה שמועדה ותוכנה התערערו, עד מדינה מרכזי שהפך לבעיה, ראיות סיוע שקיבלו הסברים חלופיים, חקירה שהותירה סימני שאלה, וקושי עקרוני להפוך מערכת יחסים מושחתת – מכוערת ופסולה ככל שתהיה – לעסקת שוחד מוכחת מעבר לספק סביר.
האם פירוש הדבר שלא היה כלום? לא. זו בדיוק המלכודת שאליה מנסים לגרור אותנו משני הצדדים. מצד אחד, יש מי שראו בכל הערה של בית המשפט הוכחה לכך שנתניהו הוא קורבן תמים של עלילת דם. מצד שני, יש מי שמתקשים להודות שגם תיק שנראה חמור מאוד יכול להיחלש באופן דרמטי כשהוא פוגש ראיות. האמת פחות נוחה לשני המחנות. ב־2019 היו סיבות טובות לחשוד; ב־2026 יש סיבות טובות הרבה יותר לפקפק בסעיף השוחד. מי שאינו מסוגל להחזיק את שני המשפטים הללו יחד אינו עוסק במשפט אלא בפולחן אישיות או במשטמה המשבשת את שיקול הדעת.
אמת לשעתה
האם טעיתי? כן. נתתי משקל גבוה מדי למבנה התיק כפי שנראה מבחוץ, ולא חשדתי מספיק ביכולת של המדינה להוכיח אותו מבפנים. שיערתי שעדי המדינה יחברו את החוליות, חשבתי שפגישת ההנחיה תוכח, האמנתי שהראיות יצביעו על קשר חזק יותר בין הסיקור לרגולציה. הדברים הללו לא התבררו כפי שחשבתי. אבל לא טעיתי בכך שראיתי בעסקת בזק־יס אירוע מסוכן. לא טעיתי בכך שחשבתי שיחסי ההון־שלטון־תקשורת סביב וואלה מחייבים חקירה. ולא טעיתי כאשר סברתי שנבחר ציבור, בוודאי ראש ממשלה, חייב להקים חומה גבוהה בינו ובין בעלי אינטרסים הזקוקים לחתימתו.
בעולם מתוקן, שינוי עמדה בעקבות ראיות היה נחשב מעלה. מי שאמר ב־2019 שתיק 4000 נראה חמור, רשאי ואף חייב לומר ב־2026 שסעיף השוחד מתקשה לעמוד, אם זה מה שעולה מן המשפט. מי שביקר את נתניהו בזמן החקירה, רשאי לבקר את הפרקליטות בזמן ניהול ההוכחות. מי שחשב שמנדלבליט פעל מתוך אחריות מוסדית, רשאי לומר שהחקירה והאישום נחשפו בדיעבד לכשלים ממשיים. זו איננה זגזגנות, זו ענייניות.
האתוס המקצועי שלי פשוט למדי: חשדנות כלפי כוח, בין אם הכוח נמצא בממשלה ובין אם הוא נמצא בפרקליטות; מחויבות לשלטון החוק, לצד הבנה שגם שומרי הסף זקוקים לביקורת; נכונות לומר "טעיתי" כאשר הראיות מחייבות זאת; ובעיקר סירוב עיקש להחליף את המצפון המקצועי במחיאות כפיים של מחנה כלשהו. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין לו לעיתונאי אלא מה שהראיות מאפשרות לו לומר ביושר.
בשורה התחתונה: תיק 4000, כפי שהוא נראה היום, איננו התיק שחשבתי שהוא בשנת 2019. סעיף השוחד, שהיה אז בעיניי החמור והמבוסס בתיקי נתניהו, ספג מכות קשות. אולי בית המשפט ירשיע את נתניהו בסופו של דבר בעבירה אחרת. אולי יזכה. אולי יכתוב פסק דין מורכב, שימצא התנהלות פסולה אך לא פלילית ברף הנדרש. אינני יודע כיצד יסתיים המשפט, ואני מתפלל שהתיק הזה יסתיים בחנינה או בהסדר אחר כלשהו. אבל דבר אחד אני יודע: מי שרוצה לברר אמת אינו יכול להסתפק בצילומי מסך ישנים. הוא צריך לקרוא, להקשיב, להשתנות, ולפעמים גם להודות שמה שנראה אז ברור, נראה היום אחרת לגמרי.
עוד כתבות בנושא
