אילן בומבך הוא עורך דין חריף מהסוג הישן והטוב. הפרקליט המשופשף לוקח על עצמו תיקים קשים, הופך כל גרגר, חורש כל תלם ואוסף בשקדנות את היבול. בבואו לבית המשפט הוא נושא עימו עגלה עמוסה בטיעונים, עובדות והבחנות. הוא לא מטיף מוסר לשופטים אלא בא לעבוד ולמצוא את החריץ שדרכו אפשר אולי לשנות את התמונה.
גם בתגובה המקדמית שהגיש בומבך בשם הליכוד בעניין בחירת מבקר המדינה, אפשר להתרשם ממלאכתו: היא כתובה היטב, אוחזת בנקודות החזקות, מבליטה את חולשות העתירה, ובעיקר מזכירה לעליונים את דבריהם שלהם על חשיבות הריסון השיפוטי והזהירות הנדרשת בהתערבות בעבודת הכנסת. דווקא משום שהטיעון עשוי במקצועיות, צריך לקרוא אותו בזהירות ובאופן ביקורתי.
הדילמה המשפטית סביב בחירתו של עו"ד מיכאל ראבילו לתפקיד מבקר המדינה נשמעת טכנית לכאורה: האם מותר לחבר כנסת לצלם את הפתק שלו מאחורי הפרגוד? אבל זו רק הקליפה של השאלה. הבעיה העמוקה איננה המכשיר שנכנס לקלפי, אלא הרגע שבו פתק הצבעה חשאי חדל להיות ביטוי של שיקול דעת והופך לכתב נאמנות.
הכי מעניין
בחיי הכנסת יש מעט מאוד הצבעות חשאיות; רוב הזמן היא פועלת בגלוי. ההיגיון ברור: הציבור זכאי לדעת כיצד הצביעו נבחריו. עקרון האחריותיות קובע שעל הח"כ לתת דין וחשבון לציבור על החלטותיו ולהיות מסוגל להגן עליהן. גם משמעת קואליציונית איננה מילה גסה. ממשל פרלמנטרי לא באמת יכול לתפקד אם כל הצבעה הופכת למסע אישי מול המצפון.
אילן בומבך | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אבל דווקא משום שזהו הכלל, צריך להבין מדוע נקבעו לו חריגים. כאשר החוק דורש הצבעה חשאית בבחירת נשיא המדינה או מבקר המדינה, הוא לא מעניק לחבר הכנסת פטור מאחריותיות, אלא מטיל עליו חובה ציבורית מיוחדת. החשאיות לא נועדה להעניק לח"כ רגע של חופש מהביקורת הציבורית. היא נועדה להבטיח שבמינויים נדירים, ממלכתיים, כאלה שאמורים לעמוד מעל החשבון הקואליציוני המיידי, חבר הכנסת ישתחרר לרגע מהפריימריז, מיו"ר הקואליציה, מהאח הגדול בלשכת ראש הממשלה, ממסרוני הפעילים ומהציוצים הרעילים ברשת. החשאיות יוצרת רגע סטרילי שבו נבחר הציבור אמור לשאול שאלה אחת בלבד: מי ראוי לתפקיד. לא מי מועיל למפלגה, לא מי נוח לראש הממשלה, לא מי יתגמל אותי על נאמנותי למחנה.
לכן, הטענה שחברי הכנסת שהעלו לרשתות צילומי סלפי ויתרו מרצונם על הזכות לחשאיות – מחמיצה את העיקר. לא על כל זכות אפשר לוותר. במובן הזה, ויתור וולונטרי מסוכן יותר מכפייה גלויה, כי זו משאירה טביעות אצבע וקלה יותר לזיהוי. בניגוד אליה, פוליטיקה מחנאית עובדת הרבה פעמים בשפה של רמזים ומחוות. לא צריך לצוות עליך לצלם, מספיק שאתה מבין מה מצופה ממך ושחלק מעמיתיך מצלמים. מספיק לייצר אווירה שבה מי שלא צילם יצטרך להסביר למה. ברגע שאפשר להוכיח נאמנות, מי שלא עושה זאת מסומן כחשוד.
אם צילומי הסלפי מהקלפי ינורמלו, זה עניין של זמן עד שהם יתחילו לזהם את הפוליטיקה הארצית והמקומית בהיקפים נרחבים: בדואים יעלו תמונות כדי להוכיח נאמנות לשבט, חרדים (אחרי שיפתרו את בעיית הטלפון הכשר) ירגישו צורך להוכיח אמונים למפלגה או למי שהפוליטיקאים החרדים קבעו שצריך להיות ראש העיר. תהיה כאן הרבה פחות דמוקרטיה, והרבה יותר מחנאות שבטית.
דווקא מי שמאמין בריסון שיפוטי צריך להתקומם כאשר הכנסת מוותרת על ריסונה העצמי. כלל אי־ההתערבות נועד להגן על עצמאות הכנסת, לא על הכנעתה. הוא נועד לאפשר לכנסת לבצע את תפקידה כרשות מחוקקת ומפקחת, לא להפוך אותה לגוף מבצע של הממשלה. כשהכנסת עושה את עבודתה, בית המשפט צריך להיזהר. אבל כאשר הכנסת מוותרת על עבודתה, השאלה כבר איננה התערבות בכנסת אלא הגנה על הכנסת מפני בליעתה בידי הרשות המבצעת.
הפרדת רשויות איננה רעיון "שמאלני". היא קריטית בתור מנגנון הגנה מפני ריכוז כוח. מי שחושש מאקטיביזם שיפוטי, צריך לחשוש גם מאקטיביזם ממשלתי שמוחק את הכנסת ומעקר אותה מתוכן. ממשלה שיש לה רוב בכנסת רשאית לקדם מדיניות, אבל איננה רשאית להפוך את חברי הכנסת לעבדים נרצעים. התפקיד המרכזי של הכנסת הוא לבקר את הממשלה, והוא מוטל גם על חברי הקואליציה.
זה לא אישי
ומכאן לסוגיה השנייה: עצם מינויו של ראבילו. אין צורך להטיל בו דופי אישי כדי לומר שהמינוי הזה בלתי נסבל מבחינה דמוקרטית. אפשר להניח שראבילו עורך דין מוכשר ואדם ישר, וייתכן גם שאם ייכנס לתפקיד ינסה להוכיח עצמאות. אבל הדיון האישי מחמיץ את העניין. מבקר המדינה אינו עוד יועץ משפטי או מנכ"ל חברה ממשלתית. הוא אחד משומרי הסף החשובים של הרשות המבצעת. הוא האיש שאמור להיכנס אל חדרי המכונות של הממשלה, לבדוק את יעילות התפקוד, את טוהר המידות ואת הניהול התקין, ולספר לכולנו כיצד מנהלת הממשלה את כספי הציבור.
מיכאל ראבילו | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
כאשר ראש הממשלה ממנה לתפקיד הזה עורך דין שייצג אותו בעניינים פרטיים ורגישים, הוא שולח לציבור מסר הרסני: גם הביקורת תגיע מהחצר; גם מי שאמור לבדוק את הכוח יהיה אדם שהכוח מעוניין בו. שמעתי פרשנים שגררו את הדיון הזה לעולמות ניגוד העניינים הפלילי. זה בכלל לא שם, ובמובנים מסוימים זה הרבה יותר חמור: זהו ניגוד עניינים מוסדי עמוק. ניגוד בין מה שהתפקיד הממלכתי הזה אמור לשדר לבין מה שהמינוי משדר בפועל.
אז אפשר לעטוף הכול בפלסטרים, לדרוש מהמבקר לחתום על הסדר ניגוד עניינים רחב, ולמנוע ממנו לטפל בנושאים הקשורים לנתניהו. אבל כאן בדיוק הקושי: מבקר המדינה אינו מטפל בתיק אחד נגד ראש הממשלה, הוא מופקד על ביקורת שיטתית של המערכת שמקיפה את ראש הממשלה, מצייתת להחלטותיו ומיישמת את מדיניותו. אי אפשר לפתור בעיית אמון מערכתית באמצעות הסדר ניגוד עניינים נקודתי, רחב ככל שיהיה.
בשורה התחתונה, הפגם בהליך והפגם בזהות המינוי מצטרפים זה לזה. אילו היה מדובר במועמד מוסכם, מרוחק, ממלכתי, היה אפשר אולי לפטור את הצילום מאחורי הפרגוד כתקרית נקודתית שלא זיהמה את ההליך כולו. אילו היה מדובר בהליך נקי, חשאי ומכובד, אפשר היה לפחות לטעון שהכנסת, בריבונותה, בחרה במועמד בעייתי אך כשיר. אבל כאשר מועמד מקורב כל־כך לראש הממשלה נבחר בהליך שהחשאיות שלו נפרמה דווקא כדי לוודא נאמנות לראש הממשלה, קשה שלא לראות את התמונה המלאה.
הצעד הנכון הוא שהכנסת תבחר את מבקר המדינה מחדש, בהליך נקי, חשאי באמת, ללא טלפונים, ללא רמיזות, ללא תיעוד וללא שוק נאמנויות. אם לדעת הח"כים ראבילו ראוי, שייבחר שוב. אבל כבחירה של הכנסת, לא כהוכחת משמעת של קואליציה.
השאלה האמיתית איננה אם בג"ץ יתערב בכנסת, אלא אם הכנסת תתעקש להמשיך להיות כנסת. ביום שבו גם מאחורי הפרגוד יידרש חבר הכנסת להראות למי הוא שייך, לא רק החשאיות תיעלם, ייעלם גם הרגע הקטן והחיוני שבו נבחר הציבור עומד לבדו מול מצפונו. הרגע הזה הוא לפעמים כל ההבדל בין דמוקרטיה לחצר מלוכה.
עוד כתבות בנושא
