בשבוע שעבר התרחש אירוע משמעותי ביותר – בחירת מבקר המדינה החדש, עו"ד מיכאל ראבילו. רוב הדיון סביב המינוי עסק בקרבתו לנתניהו. ואומנם, ראבילו מגיע ממשרד שנתניהו כרוך בו משפחתית ומקצועית, ועסק כעורך דין בנושאים אישיים של נתניהו – כולל בסוגיות שראבילו יהיה אחראי להן כמבקר.

אכן יש כאן טעם לפגם, ועדיין, שאלת הקרבה משנית לשאלת ההתאמה לתפקיד; לו היה ראבילו מתאים באופן מובהק, אפשר היה לספוג את קרבתו כמחיר נסבל. לכן השאלה העיקרית, שאותה הזניחו לגמרי בתקשורת ובפוליטיקה – משני צידי המפה הפוליטית – היא מה מידת התאמתו לתפקיד הבכיר. שהרי המבקר הוא עמוד תווך בדמוקרטיה הישראלית. הוא מחזיק בסמכויות ייחודיות ועצמאות חריגה, ולכן נבחר ישירות על ידי הכנסת, בהצבעה חשאית שמקבילה לה רק בחירת נשיא המדינה, שגם הוא מתמנה לשבע שנים.

המבקר נהנה ממנדט בדיקה מקיף מאוד ומחופש פעולה בחיפוש ליקויים בכל רשויות המדינה ומוסדותיה. הוא בוחן סוגיות נרחבות ועמוקות בהרבה מחוקיות או מאזן חשבונאי. הוא רשאי וצריך להתמקד בתפקוד מוסדי כללי, בקבלת החלטות, בעיות ארגוניות, כשלי תכנון וביצוע, ובחינת תפוקות מול תשומות – תוך גישה בלעדית לחומרי מקור מוכמנים.

בשנים האחרונות הפך תפקיד המבקר למרכזי עוד יותר, נוכח הכשלים המוסדיים שהולכים ומחריפים במחוזותינו. ישראל מתקרבת למצב של כשל מדינתי, שלאיש במערכות השלטון אין אינטרס להודות בו – לא לפוליטיקאים, לא למערכות המידרדרות, ובוודאי לא למשפטנים, "שומרי הסף" בעיני עצמם, שהם חלק מרכזי בקלקול. יש רק מוסד פיקוח חיצוני אחד עם עצמאות מוסדית וסמכויות בדיקה, שמשרת את הציבור: מבקר המדינה.

לאור הייחוד בתפקיד ובסמכויות, אילו תכונות רצויות למבקר המדינה? נתחיל במה שלא נדרש: ניסיון מקצועי בעריכת דין או ראיית חשבון. אין שום יתרון לתפקיד למי שמגיע מרקע כזה, ואפילו להפך. אנשים שזווית הראייה שלהם חוקית או חשבונאית, יתמקדו בהיבטי הביקורת שהפכו להרבה פחות חשובים, וממילא יש עליהם בקרה.

מבקר המדינה האידיאלי, שיהיה ביכולתו לבנות צוות רלוונטי לצורכי השעה ולהכווין בדיקות נחוצות, הוא בעל הבנה טובה במדיניות, בתפקוד מוסדות מדינה ובירוקרטיות, בחקר ביצועים וניתוח יעילות, בהבנת תמריצים ארגוניים, ובימינו רצוי גם ידע היסטורי והשוואתי בדמוקרטיה. לכן יתאים מי שיש לו רקע במדע המדינה, מדיניות ציבורית, תעשייה וניהול, כלכלה ו"בחירה ציבורית", וכיוצא בזה. רק אלה יאפשרו לו להכווין את הביקורת ולזהות בעיות מהותיות וארוכות טווח, גם כאשר הפעילות המוסדית חוקית ומאוזנת תקציבית.

גם האופי ומבנה האישיות של המבקר הם בעלי חשיבות עצומה לתפקוד מוצלח. הוא עומד מול המערכות החזקות ביותר במדינה. מפוליטיקאים, דרך מערכת המשפט, הייעוץ המשפטי, מערכות האכיפה, מערכת הביטחון, הבירוקרטיה ושירות המדינה בכללותם, ועד לרשויות המקומיות. המבקר צריך להיאבק בעוז בכל האנשים והמוסדות הללו – שחלקם מתוחכמים, חזקים ומשופעי אמצעים – על חשיפת כשליהם ותיקונם. לכן, כדי להצליח, הוא צריך לדעת להיות לעומתי ולחלוטין לא מערכתי.

בקצרה, מבקר המדינה הוא "שומר הסף" האמיתי האחרון שנשאר. כל שאר המבצרים כבר נפלו. נקודת האור העיקרית היא שמדובר במינוי ישיר וחשאי של הכנסת, בלי תנאי סף בירוקרטיים, ולכן אפשר בתיאוריה למנות מועמדים מתאימים יחידי סגולה, שמגיעים מחוץ לקופסאות המערכתיות הרגילות.

בסיבוב הקודם, לפני שבע שנים, תמכתי בפרופ' אברהם דיסקין לתפקיד. דיסקין הוא איש מדע המדינה, מומחה בדמוקרטיה, ברציונליות ובתורת המשחקים, כלומר, בעל הבנה עמוקה ברשויות השלטון, בארגונים ובתמריצים. מדובר באדם מבריק, בקיא במשטר ובעל חוש ביקורתי, שהוכיח שהוא דמוקרט אמיתי ולוחם ללא חת בשחיתות שלטונית.

נכשלתי אז, ואיתי נכשל נתניהו. הקואליציה אילצה אותו למנות לתפקיד את רואה החשבון האנונימי מתניהו אנגלמן. אנגלמן בוודאי אדם ישר וטוב עם כוונות נהדרות, ועדיין התוצאה הייתה בזבוז משווע של שבע שנים קריטיות למדינה. מולנו ומולו הגיעו מוסדות מדינה חשובים לעברי פי פחת ובכיריהם מעלו בתפקידם, אבל אנגלמן, די כצפוי, נכשל בזיהוי הכשלים העיקריים, נמנע מלבקר את מוקדי השררה הגדולים, והנפיק דו"חות אנמיים וחסרי השפעה.

המבקר החדש ראבילו, גם הוא, יש להניח, אדם ישר וטוב; אבל גם לו אין שום התאמה לתפקיד הקשה. מקצועית, אין לו הבנה בתחומים הרלוונטיים – מדיניות, מוסדות, ביצועים, תמריצים, קבלת החלטות – ולכן הוא יהיה מבקר חלש עם תלות עצומה בפקידות שתחתיו. כקודמו גם ראבילו לא היה שחקן בזירה הציבורית. עמדותיו הוצנעו והוא לא נלחם בשררה למען הציבור, אלא פעל בשכר לתועלת לקוחותיו. קריירה מכובדת וראויה, אבל נטולת קשר לנחוץ בביקורת המדינה.

כמו כדי להדגיש את גודל הבעיה, הגיעה ההצבעה בכנסת. כאמור, מדובר במקרה נדיר שבו נדרשת הצבעה חשאית, כדי שחברי הכנסת יפעלו לטובת העניין בלי אילוצים, וכדי שהמבקר לא ידע מי בחר בו. לאחר שראבילו לא נבחר בסיבוב הראשון, הגיעה דרישה מהקואליציה שהח"כים בליכוד יפרו את דרישת החשאיות ויתעדו את עצמם מצביעים. נניח בצד את שאלת חוקיות הדרישה; חשובה ממנה הרמיסה הברורה של הנורמה שמציב החוק.

מינוי ראבילו, אם כן, הוא טעות אסטרטגית כפולה של נתניהו. פעם אחת בבחירה של אדם על סמך קרבה במקום התאמה לתפקיד מפתח להצלת הדמוקרטיה, ופעם שנייה בביזוי החוק בהליך הבחירה. אם בסיבוב הקודם הקואליציה הכשילה אותו, כעת נתניהו הכשיל אותה, ואיתה את כולנו.

מדובר בפגם חמור בשיקול הדעת, שצריך להיות צורב במיוחד לימין, למרות אינסטינקט ההתגוננות הטבעי מפני ביקורת השמאל. בזמן שבית המשפט העליון עושה כל שביכולתו כדי לצמצם את סמכויות המבקר, על מנת להחליש את מוסד הפיקוח האחרון שמתחרה בו, נתניהו מצטרף אליו ומחליש אותו בעצמו. ובזמן שהשופטים רומסים נורמות חוקיות מדי שבוע, נתניהו מבהיר שגם הוא יכול, וגורם לכנסת לזלזל בנורמה חוקית מהותית.

נתניהו והציבור הפסידו גם מעוז מרכזי אחרון במאבק על הדמוקרטיה, וגם את היתרון המוסרי של שומרי הנורמות הדמוקרטיות שמקיימות את המדינה. המהפכנים המשפטיים, שבאופן פרדוקסלי חששו ממועמד האופוזיציה יוסף אלרון יותר מאשר מראבילו, חייכו בשבוע שעבר בסיפוק.

עו"ד מיכאל ראבילו, מבקר המדינה הנבחר