"חייבים משבר חוקתי לפני הבחירות", זעק השבוע פרשן משפטי ברדיו גלי ישראל. דבריו נועדו לאוזני שר המשפטים לוין, פן יחזור בו חלילה מכוונתו להתעלם מפסיקת בג"ץ בעניין מינוי שופטים מחוזיים חדשים בבאר־שבע ובחיפה, אך הם היו גם קריאת כיוון כללי למחנה: חייבים משבר חוקתי, לא חשוב על מה, ויפה שעה אחת קודם. מעצבי דעת קהל מסוימים בשמאל משתוקקים כבר שנים למלחמת אזרחים, אלטלנה חדשה; מעצבי דעת קהל מסוימים בימין דוחפים לקרב הכרעה נגד בג"ץ והיועמ"שית.
ובכן, פרשן יקר, הסר דאגה מלבך: יש כבר משבר חוקתי, משבר לתפארת. אם לא שמת לב, אנחנו בעיצומו. מדינת ישראל שרויה במצב של כשל במערכת השלטונית עקב חוסר הסכמה עמוק על הכללים הבסיסיים שאמורים לנהל אותה. מוסדות שלטון שונים פועלים בסתירה זה לזה, וכל צד טוען שהוא פועל לפי סמכותו החוקית או המוסרית.
העובדה שיצחק עמית מוגדר על ידי רוב השרים כ"שופט" גרידא, לא כ"נשיא", היא אחד ממאפייני המשבר המתמשך הזה, ולא רק משחקי הברוגז של השר לוין, שעומד לסיים קדנציה מלאה במשרד המשפטים בלי שמינה אפילו שופט אחד לעליון. אבל ניסיונות הפלישה הבלתי פוסקים של עמית וחבריו לתחומי הרשות המחוקקת והמבצעת הם מאפיין עוצמתי פי כמה, אסון לאומי מתוצרת בית.
הכי מעניין
חסימת הכבישים השבוע. משטרת ישראל בקושי התערבה | צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90
השבוע, לכאורה, בג"ץ התכווץ בחזרה לממדיו הטבעיים והכשיר ברוב דעות את מינויו של האלוף רומן גופמן לראשות המוסד, אך עצם הדיון במינוי היה שערורייה מנורמלת: במקום לטרוק את דלתות היכל המשפט בפני עותרים כרוניים, שמתאמצים להשתמש בבית המשפט כמכשיר אופוזיציוני לעקיפת הכרעת הבוחר, בג"ץ דן בכובד ראש בעלילה רעועה נגד אלוף בצה"ל. הוא גם דחה את הכרעתו בעתירה עד לדקה התשעים, במסגרת מיצג אדנות אופייני שנועד להבהיר לכולנו מי בעל הבית האמיתי פה, זה שבלי חתימתו כבר אי אפשר למנות פה ראש מוסד, ראש שב"כ, שר לביטחון לאומי, רבצ"ר ואפילו חוקר מיוחד בפרשת הפצ"רית.
כזכור, בג"ץ התיימר בשעתו לדון גם בכשרות מינויו של בנימין נתניהו לראש הממשלה. העם בחר בנתניהו, הכנסת בחרה בו, חוק יסוד ישן קובע שאין מניעה למנות אותו אף אם הוגש נגדו כתב אישום, ובכל זאת השופטים דנו ממושכות בשאלה אם זה בסדר שהוא יהיה ראש ממשלה. אחר כך הם ביטלו חוק יסוד טרי, ועודם דנים בחוקים אחרים התלויים ועומדים עד להכרעת כבודם. בין לבין נשמעת בתל־אביב כבר שנה ושלושה חודשים עדות נתניהו במשפטו, המתמשך בעיקר בגלל שרירות ליבה של היועצת המשפטית בהרב־מיארה. כמעט בכל דיון מתבקשים השופטים לאשר תחילה את סדר יומו של הנאשם הבכיר, ראש ממשלתנו: האם חשוב ודחוף יותר לשמוע מה הוא אמר פעם לאיש העסקים שאול אלוביץ על איזושהי ידיעה נידחת באתר וואלה, או שמא יורשה לו לקיים דיון ביטחוני דחוף על המלחמה בצפון. זה לא משבר חוקתי? באיזו עוד דמוקרטיה בעולם הרשות השופטת מופקדת על סדר יומו של המנהיג הנבחר?
בנאומו המתחסד השבוע בכנס לשכת עורכי הדין באילת, דיבר הנשיא עמית בשם האמת הצרופה. "במערכת המשפט אין לשקר זכות עמידה", הבטיח לנוכחים, שאותם אגב כינה "קציני האמת". האומנם כל בעלי זכות העמידה בבג"ץ מדברים אמת? גם אלה שהציגו את עילת הסבירות כקץ הדמוקרטיה, את סגירת גל"ץ כמהלומת מוות לחופש הביטוי, את רומן גופמן כנוכל ואת הפצ"רית כצדיקה תמימה? האם זכות העמידה עצמה לא הורחבה בדור האחרון לממדים שקריים, כאלה שמאפשרים לאליעד שרגא להיות כולבויניק של עתירות ולטרלל שוב ושוב את המדינה כולה?
כמה סמלי: חלק גדול מעם ישראל שמע את החדשות על דחיית העתירה נגד גופמן בעודו תקוע בפקקים אימתניים בתל־אביב ובירושלים. בריונים בתלבושת חרדית הטילו עוצר בכבישים ועשקו פעם נוספת את זמנם היקר של המוני אזרחים שמפרנסים אותם, מגינים עליהם במילואים ולפעמים גם מתים במקומם. משטרת ישראל בקושי התערבה ושום שר לא גינה, כי ככה זה כשיש משבר חוקתי. הממשלה רוצה לעשות דווקא לבג"ץ, השופטים תוחבים את אפם לכל עניין, והיועמ"שית לא מחמיצה אפילו הזדמנות אחת לקטטה. במדינות מתוקנות השופטים היו מחייבים אותה בתשלום הוצאות משפט, וכמובן גם את אליעד שרגא, אבל בינתיים רק אנחנו משלמים, כולנו.
עוד כתבות בנושא
