בשם "טוהר המידות", היועמ"שית מרסקת את לב שלטון החוק

התנהלות היועמ"שית בשלל פרשות המינוי האחרונות, בהן גופמן, מדאיגה | הרושם המצטבר: כיפוף כל עיקרון מנהלי ואף משפטי לטובת השגת המטרה - מניעת מינויים מן הממשלה הנבחרת

תוכן השמע עדיין בהכנה...

היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה | יונתן זינדל, פלאש 90

היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

האלוף רומן גופמן מונה לראש המוסד, והארץ רעשה. לרוב הציבור אין קשב או הבנה מספקת בטיעונים המשפטיים והמקצועיים, ולכן השיפוט כפוף למלחמת הזהויות. אנחנו מזהים מי הצד "הטוב" לדעתנו באירוע, ויוצאים מתוך נקודת הנחה שהוא גם הצודק. באופן מקרי לחלוטין הצד הצודק גם יהיה בצד "שלנו", "הצודקים".

אבל התנהלות היועמ"שית בשלל פרשות המינוי האחרונות, החל ברואי כחלון, דרך זיני, עובר בחברי מועצת הרשות השנייה וכלה בגופמן, אינו נושא למלחמת זהויות. זהו נושא מקצועי, ומי שעוקב אחריו מודאג. מודאג מאוד. 

הרושם המצטבר הוא של כיפוף כל עיקרון מנהלי ואף משפטי לטובת השגת המטרה של מניעת מינויים מן הממשלה הנבחרת, באמצעות הליכים משפטיים ש"ימשכו זמן" עד הבחירות. 

הכי מעניין

ובתוך כל זה, אדם. בעדות מטלטלת שחשף מוטי קסטל בערוץ 14, מתאר רומן גופמן את שעובר עליו עקב ההתעמרות המשפטית שהוא עובר. "אני לא יודע להסתכל בעיניים של החברים שלי, של הפקודים שלי, ולשלוח אותם בלי שהם בטוחים שהייתי עושה זאת במקומם", אמר. "טוהר מידות זה לא דיון חיצוני, זה דבר ששווה להסמיק, להתרגש ולבכות בשבילו. וזה בדיוק מה שאני עושה".

עוד כתבות בנושא

נתקלתי באותן תופעות עצמן כשראיינתי מנכ"לים לעבודת הדוקטורט שלי, בהבדל אחד. לפני כעשור הגורם המתעמר היה התקשורת. בעידן בו הרשתות היו בראשיתן, ולא הייתה תקשורת ימין, התקשורת הפכה לאחד משחקני הווטו שמנהלים את המערכת, לא פחות מאשר השחקנים המוכרים שבתוכה, ע"ע הייעוץ המשפטי, אגף התקציבים ועוד. 

בימים שלא הייתה בהם תקשורת ימנית, פרשה כזו יכולה הייתה לקבור אדם על לא עוול בכפו, והגרסה היחידה שהייתה מגיעה אל הציבור היא זו שנוח היה למערכת להדליף. העובדה שדבריו של גופמן נחשפו, שהאמת התבררה, שהוועדה בחרה בו בשנית - ושהוא לא פרש בדרך - התאפשרה רק משום שקיימת היום מדיה שמאפשרת דיון ציבורי מורכב. 

בינתיים "התקשורת נפלה", וכבר לא ניתן להמליך מלכים או להפילם בכוחה בלבד. נטל "שומרי הסף" הועבר לכתפיהם הרעועות של אנשי הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה. הבעיה היא, שלנהל מלחמה מן המקפצה, דורש את חשיפתה של העמדה הכי רגישה ושמורה במדינה - עכשיו כולם רואים מאיפה מגיעה האש, ואמון הציבור במערכת אכיפת החוק נפגע. 

אבל לא רק האמון במערכת אכיפת החוק, אלא גם האמון במוסד, אחד הגופים היחידים בישראל שיצאו נקיים מטבח שמחת תורה, מתערער. החלטה בעד גופמן תפגע באמון השמאל, החלטה נגדו תפגע באמון הימין. ולא רק אמון הציבור, גם אמון עובדי המוסד בראש המוסד יצריך שיקום. וגם מול הקולגות בעולם הוא מתחיל בעמדת נחיתות. ואמון זה לא בונוס. אמון משמעו ביצועים ותוצאות. לכן, מי שמשתמש באמון הציבור כחרב לצורך מאבק פוליטי נוטל אחריות לאומית כבדה. 

אני מבקשת מן הקורא רק דבר אחד: אל תשפטו דרך הפוזיציה. הביטו בעובדות לגופן. ואם קשה, נסו תרגיל קטן. דמיינו שבמקום בהרב-מיארה יושבת שם יועצת משפטית המזוהה עם הימין, ונוקטת בדיוק באותן פרקטיקות של דרישה להסתרת מסמכים בשל היעדר סיווג (של ראש הממשלה!), גרירת הליכים ללא מתן תשובה בעניינו של מועמד, פתיחת הליך משמעתי כשלא מקבלים פסיקה לפי דרישה, ועוד - האם הייתם מכשירים מעשים אלו במרכז העצבים הרגיש ביותר של מדינת ישראל?

איש, ויהא בעל הסמכות הגדולה ביותר, אינו רשאי להשתמש בכוח שהחוק נתן לו כדי לעקוף את החוק. זו פגיעה באמון הציבור, ואמון הציבור הוא לב ליבו של שלטון החוק, של טוהר המידות, של חיים בצוותא. כשפוגעים בו בשם מטרות פוליטיות, מחריבים יסוד שבנייתו מחדש קשה עד מאוד.

רות קבסה אברמזון

ד"ר. יו"ר "אימהות למען ישראל" ומומחית לניהול וממשל. מחברת הספר "המדינה אינה זמינה כעת - איך נחזיר את השירות הציבורי לעבוד עבורנו", ויו"ר הפורום ליהוד הגליל.