ליל שבת בעשר בלילה - זו השעה האהובה עליי בשבוע. אופף אותה שקט מיוחד, ואני באופן קבוע אוהבת לשכב על הספה בסלון, לפתוח ספר או עיתון ולקרוא.
בשבת שעברה, בבואי לקרוא מקור ראשון כהרגלי בשעה המקודשת, חשכו עיניי. ארגון "אם תרצו" פרסם בין דפי העיתון מודעה ענקית על פני עמוד שלם נגד שופטי בית המשפט העליון: במוקד, השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר, שלושה שופטים מהציבור הדתי־לאומי. לא נגד כל מי שמזוהה עם המחנה השמרני־לאומי, אלא רק נגד הדתיים.
במודעה נראה נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית מפעיל את השופטים הדתיים כמריונטות. השופטים מכונים במודעה "שפוטים" של הנשיא עמית ודמויותיהם מואפלות, שפה גרפית שמהדהדת ניחוחות אנטישמיים.
הכי מעניין
הרגשתי בחילה. פיזית, ממש. מדוע ארגון ימני המזוהה עם הקואליציה בוחר בביזוי כזה? אני יכולה לשער, נוכח המטען הפוליטי הנפיץ שמונח על שולחן שלושת השופטים הללו, שמדובר בפרסום שנועד לנסות להפעיל לחץ פוליטי פסול כדי להניא אותם מלפסוק נגד השר איתמר בן־גביר בעתירות הקוראות לכפות על ראש הממשלה בנימין נתניהו לפטר אותו, או בעתירות שנידונו אתמול בנוגע לדרישה לכפות על הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. הרי מדובר ב"שופטים שלנו", ולא יעלה על הדעת שהם יעזו לא להתיישר לדרישות הקואליציה.
תראו, ביקורת לגופן של החלטות שיפוטיות היא בעיניי חלק בריא בדמוקרטיה (באופן אישי, לדעתי יש גם מקום לביקורת בנוגע לעתירות הקוראות למהלך רדיקלי של פיטורי שר בלי שהוגש נגדו כתב אישום). אך ביקורת לגופו של אדם היא מדרון חלקלק ומסוכן. מה עוד, שבמקרה הזה, גם לגופם של השופטים הללו הביקורת המשתלחת והנמוכה לא קשורה למציאות.
השופט סולברג, שיהפוך לנשיא בית המשפט העליון בעוד כשלוש שנים, עומד בראש מה שהוא כיום מחנה הדוגל בריסון שיפוטי, שהשופטים וילנר ומינץ נמנים על חבריו, ונוטה לא להתערב בהחלטות ממשלה וחקיקה של הכנסת. כך היה לא מזמן בפסק הדין שאישר לנתניהו למנות את נציב שירות המדינה בניגוד לעמדת היועמ"שית, כך היה בפסק הדין שאישר את מינויו של דוד זיני לראש שב"כ, כך היה כשהשופט סולברג אישר את מינויה של אודליה מינס לממלאת מקום יושב ראש הרשות השנייה - שוב, בניגוד לעמדת היועמ"שית. כך היה בפסק הדין על עילת הסבירות: שלושת השופטים הללו התנגדו לפסילת התיקון לחוק השפיטה, ושניים מהם, סולברג ומינץ, היו היחידים שטענו שלבג"ץ אין סמכות לבטל חוקי יסוד.
אסור שהשופטים סולברג, וילנר ומינץ, בני הציונות הדתית, שקוראי מקור ראשון יכולים לראות בהם דוגמה לחיקוי, יהפכו מטרה לביזוי. הם בהחלט מי שהסיטו את ספינת המשפט לכיוון מאוזן, טוב ובריא יותר.
גם אני לא אחת מצאתי את עצמי מתוסכלת או כועסת בעקבות החלטות ופסקי דין שלא הסכמתי איתם, גם של שופטים שאני עצמי מיניתי. ככה זה, שופטים הם לא תוכנית כבקשת אף אחד – אין להם מרות זולת מרותו של הדין. מי שניתן לצפות כי יפסוק כאוות כל רצונותיי וגחמותיי - אינו ראוי להיות שופט. מתקפה פרסונלית כזו תובעת מהשופטים לזנוח את היושר הפנימי ואת האמת המשפטית לטובת מחנאות חלולה ומנוונת ערכית.
אנחנו נמצאים בתקופה אפלה. יש משמעות וגם כוונה מאחורי הבחירה להתמקד דווקא בשופטים הדתיים, ולא באחרים המזוהים עם המחנה השמרני בעליון. ההשתלחות הזאת היא חלק מקמפיין מתמשך נגד כל מי שמשתייך לציבור הדתי־לאומי ולא משתף פעולה באופן מלא עם הדרישה לציפוף השורות המחנאי, נגד מי שמעז שלא להיצבע בגוון הימין הספציפי שנדרש ממנו.
אין דרך אחרת לפרש זאת: המתקפה על השופטים הדתיים מצד הימין היא חלק מקמפיין הפחדה והכפשה שנועד להציג את מי שלא מתיישר לדופן קיצון כילד כאפות מתייפייף, אומן מחול וד"ל. מי שיסטה משורות המחנה ייענש, יבוזה ויוקע.
בהכירי את השופטים הללו, אין לי ספק שלמתקפות מהסוג של "אם תרצו" לא תהיה השפעה עליהם, כך שהקמפיין לא ישיג את מטרותיו. במובן זה, יש להודות בצער שהמודעה מתיישבת באופן טבעי ומלא עם התנהלות הקואליציה ועם מי שמכנים את עצמם "ימין" בשנים האחרונות: זניחת העשייה, החתירה לתוצאות וקידום ומימוש הערכים – והחלפת כל אלה בחרחור בלתי פוסק של מדנים, הרעשה ארטילרית של הטרלות, קעקוע מכוון של הלגיטימציה למוסדות הממלכה ויצירה מלאכותית של עימותים מיותרים כדי להסעיר ולהתסיס את הבייס.
תמיד העדפתי לאכול את הענבים, ולא רק לריב עם השומרים. נכון, זו גישה שקוצרת פחות תשואות קצרות ימים, אך מביאה תוצאות לטווח הארוך.