"אין לכם סמכות". במילים האלה נפתחו שני הדיונים הטעונים שנערכו לאחרונה בבג"ץ – הדיון השבוע בעתירות הדורשות מהממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, והדיון בשבוע שעבר בדרישה להורות לראש הממשלה להדיח את השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר. בשני המקרים, נציגי השר והממשלה העזו להתייצב מול כס השיפוט ולומר כבר בפתח הדברים את האמת הפשוטה והמובנת מאליה: אינכם מוסמכים לדון בכך.
"אין לכם סמכות". המשפט הקטן הזה גרם לשופטים לקפוץ ממקומם כנשוכי נחש. הם פשוט לא היו מסוגלים לאפשר לעורכי הדין להשלים משפט, קל וחומר לסיים את הטיעון כסדרו. השופטת יעל וילנר, שאיילת שקד התהדרה בה כמינוי שמרני, לא הצליחה להתאפק עד לכתיבת ההחלטה ומיהרה להצהיר השבוע קבל עם ועדה שלשופטים דווקא יש סמכות. בדיון הקודם היה זה השופט אלכס שטיין, עוד סיבה לחגיגות שמרניות מוקדמות, שגלש להתחכמויות מתחום הפילוסופיה של הלשון. הוא תהה ברצינות תהומית האם לגוף כלשהו יכולה להיות הסמכות לקבוע שאין לו סמכות. עוד רגע ונדרשנו לסוגיה התיאולוגית העתיקה, האם בג"ץ יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים.
אין לכם סמכות. ולא רק כי כל מי שקורא את לשונו היבשה של החוק מבין שאין לשופטים סמכות, וגם לא רק כי אתם מעוותים ורומסים את איזון הרשויות הפשוט שעומד בבסיסה של השיטה הדמוקרטית. במקרה הספציפי של הדרישה להקמת ועדת חקירה, אין לכם סמכות כי לרבים בציבור אין טיפת אמון ביכולתו של מי משופטי בית המשפט העליון – כולל סולברג – לנהל, למנות ולהוביל ועדת חקירה שבאמת תחתור לחקר האמת. הרי בעיוורונכם העצמי, אתם מתנערים מכל בדל של אחריות שלכם למצבה של המדינה ולאסונות שהתרחשו בה.
הכי מעניין
אין לכם סמכות, כי בית המשפט הפך את עצמו לפרלמנט עליון. הוא מתנהג כבית נבחרים שרשאי לחרוץ את הדין בכל סוגיה לאומית חשובה, ואינו מבין שלהתנהלות הזו יש מחיר. המחיר הוא שהציבור ידרוש את זכות הדיבור שלו. חברי הכנסת מגיעים לאולם הדיונים כי המשוואה ברורה: אם על בימת השופטים יושבים פוליטיקאים בגלימות, כאלו שבחרו את עצמם בוועדה שבה יש להם זכות וטו, אין שום סיבה שבאולם לא ישבו פוליטיקאים שאשכרה נבחרו על ידי הציבור.
אין לכם סמכות כי ממדד אחר מדד עולה שלציבור פשוט אין בכם טיפת אמון. חשוב להבין שבהקשר הזה קיים הבדל תהומי בין ממשלה לבית משפט. ממשלה, מעצם הישענותה על בחירות ופוליטיקה מפלגתית, תמיד תסבול מכך שחלק ניכר מהציבור לא יתמוך בה כי לא בחר בה. בית המשפט, לעומת זאת, אמור להתעלות מעל למחלוקות הפוליטיות וליהנות מאמונו של רוב העם. אבל כשבית המשפט צולל פעם אחר פעם, ביודעין ובעיניים פקוחות, אל נושאים שנמצאים בעומק המחלוקת הפוליטית, וכשהוא תוחב את אפו לעניינים לא לו – טבעי ומוצדק שהוא יאבד את האמון. ואובדן האמון הזה, לבדו, מספיק כדי לומר שמוסרית, אין לכם סמכות.
אין לכם סמכות. אבל העיוורון של השופטים להיעדר הסמכות שלהם הוא פשוט בלתי נתפס. ייתכן שזו הפנייה החוזרת ונשנית אליהם בתואר "כבודם", שמנפחת לממדי ענק את הכבוד העצמי ומשכיחה מהם את מקומם באיזון בין הרשויות. זו הפעם השנייה ברציפות שהשופטים מחליטים לקיים דיון נפיץ ללא קהל. נכון, הדיון משודר, מה שרק מסייע ליותר ויותר אזרחים להבין שלא מדובר באירוע משפטי אלא בעוד שיחת סלון פוליטית, שבה הטיעונים נעים על הציר בין "מה נראה לי" ל"מה לא נראה לי". אבל נעילת הדלתות היא חלק מאותו עיוורון מרצון. הסתגרות נוחה במגדל השן, כדי שה"אספסוף" חלילה לא יפריע להם.
"אין לכם סמכות" היא כנראה האמירה שהכי מעצבנת אתכם, ולכן את הזעקה הזו הציבור חייב להמשיך לזעוק בכל מקום שצריך: מחוץ לאולם בית המשפט, ואם צריך אז גם בתוכו, ובבוא היום גם בפתק הנכון בקלפי. לומר שוב ושוב ושוב – אין לכם סמכות.